זה היה רגע פוליטי משמעותי לא משום שפתר את בעיית הגוש שמתנגד לנתניהו (ספוילר: הוא לא). הוא רק הכריח את הגוש הזה להפסיק להריץ קילומטרים של סיסמאות ריקות, לדבר בלי סוף על "אחריות" ולהתחיל לשלם עליה מחיר. אחרי חודשים של תדרוכים, סקרים, אגו, תוכניות מגירה, ויותר מדי אנשים שמסבירים למה דווקא הם המבוגר האחראי - שניים מהם עשו מעשה.
בנט יצא מהמהלך הזה עם נכס חשוב ביותר: הבכורה שהוא כה רצה לקבל - וקיבל. אומנם הטייטל "ראש המחנה ומועמד לראשות הממשלה" חצי שנה לפני הבחירות הוא מוצר הכי לא סופי, בטח לא רשמית ולא משפטית, ובוודאי לא מובטח, אבל תודעתית זה קרה. החל מהשבוע בנט הוא ראש הרשימה המאוחדת, האיש שסביבו נבנית האלטרנטיבה. לפיד מצידו יצא עם עסקה לא רעה בכלל: תמורת ויתורו על חלום שכבר לא היה לו, הוא קיבל ביטוח חיים פוליטי. יש עתיד שדשדשה בסקרים באזור המסוכן, ברגע אחד חזרה למרכז הלוח.
לפיד מכיר את ההיסטוריה של מפלגות מרכז טוב יותר מכולם. הוא גדל בבית שבו "שינוי" הייתה לא רק מפלגה, אלא אזהרה משפחתית. מפלגות מרכז בישראל נולדות בקול תרועה, מתנפחות במהירות, ואז מגלות שהאוויר החם נגמר לפני הקדנציה השנייה. לכן מבחינתו ההחלטה לחבור לבנט איננה כניעה, אלא ניהול סיכונים. כשאתה על 6-7 מנדטים בסקרים, האגו הוא מותרות.
בנט קיבל מלפיד את מה שחסר לו: ארגון מוכן ומתפקד, ניסיון, פעילים בשטח, מימון ומפלגה שיודעת איך עוברים קמפיין ארצי. לפיד קיבל מבנט את מה שאבד לו: סיכוי להיות חלק ממוקד הכוח הבא, גם אם לא בראשו. העסקה הזאת טובה לשניהם. לגבי המחנה כולו, התשובה היא הרבה פחות חגיגית.
המחלה של איזנקוט
איזנקוט הבין זאת - ולכן הוא כועס. בסביבת בנט ולפיד מתארים את התנהלותו בימים האחרונים כתסכול עמוק. מבחינתם, איזנקוט לא דחה את האיחוד; הוא דחה איחוד שאינו נושא את שמו.
גם לאיזנקוט יש טיעון שאי אפשר לפטור בזלזול. לפיו, החיבור בין בנט ללפיד מקבע את הגוש בתוך גבולותיו הישנים ללא חדירה משמעותית אל מצביעי הליכוד, הציונות הדתית והימין הביטחוני שמאסו בנתניהו, אך לא רוצים להרגיש שעברו צד. מבחינתו, הוא רמטכ"ל לשעבר, אדם ישר ופרגמטי, ביטחוני, נטול לפידיות ונטול בנטיות - מסוגל לדבר אליהם טוב יותר.
זו תזה רצינית. הבעיה היא שהיא עדיין לא הוכחה. איזנקוט נמצא בסקרים באזור יפה, אבל לא באזור שמאפשר לו להכניע שני ראשי ממשלה לשעבר. הוא רוצה להיות מספר אחת, אבל עדיין לא הראה שהוא יודע לעשות את מה שמספר אחת צריך לעשות: לקבל החלטה בזמן, לבנות מחנה, לסגור עסקה ולחיות עם פחות ממאה אחוז ממה שרצה.
במובן הזה, איזנקוט סובל עכשיו ממחלת הבכירים החדשים בפוליטיקה המגיעים מבחוץ, מסתכלים על המערכת בגועל מוצדק, ואז מגלים שהמערכת לא מתרגשת מהגועל שלהם. היא דורשת הכרעות, ויתורים, עסקאות, אנשים לא מושלמים ובריתות לא אסתטיות. בפוליטיקה, מי שמחכה לרגע הטהור מגלה שהרגע נמכר למישהו אחר.
הדרישה של איזנקוט לעמוד בראש אינה רק עניין אישי. היא יושבת על הוויכוח שמנהל המחנה כולו מאז שהתפזר מהשלטון: מי מסוגל לנצח את נתניהו. בנט משוכנע שמועמד ימני לשעבר, שכבר ישב בלשכת ראש הממשלה, הוא היחיד שיכול לגרד קולות מהמחנה השני. לפיד מאותת במעשיו שהמפתח הוא התכנסות סביב מי שהסקרים מסמנים כבעל הסיכוי הגבוה ביותר. איזנקוט מאמין שהציבור מחפש דמות ביטחונית רחבה, פחות מפלגתית, פחות מזוהה. יש צדק בכל אחת מהעמדות האלה. לכן הסיפור מסתבך.
וכאן נחשף הקרב האמיתי: התכנסות מול התרחבות. בנט ולפיד רוצים להקים קודם מרכז פיקוד, ואז להביא אליו כוחות נוספים. איזנקוט מזהיר שמרכז צר מדי לא יצליח לנצח. שני הצדדים מבינים שבלי גדי קשה יותר. גדי מבין שבלעדיהם הוא עלול להפוך מהאלטרנטיבה המאחדת למי שמספק לנתניהו עוד מערכת בחירות של יריב מפוצל. מכאן נפתחות כמה דרכים, ואף אחת מהן לא סלולה עד הסוף.
בשנייה, איזנקוט רץ לבד ומתחזק. משם תתחיל מלחמת הנהגה אמיתית בתוך מחנה השינוי עם סכנה מוכרת: מתוך "בירור אידיאולוגי", במקום לכוון לנתניהו הם יכוונו זה לזה.
בשלישית, איזנקוט רץ לבד, נחלש, ומפתרון הופך לבעיה. במערכת בחירות צמודה גם 2-3 מנדטים שמסתובבים מחוץ למוקד האפקטיבי, יכולים להיות ההבדל בין ממשלה לבין עוד סיבוב. בישראל, כידוע, בחירות חוזרות הן לא כישלון. הן מסורת.
קיבל קמפיין מוכן
ומעל כל החשבונות האלה מרחפת השאלה הערבית, זו שכולם משתדלים לדבר עליה בלחש ולהכחיש שדיברו. ראשי הגוש מתנערים פומבית מרע"ם ומהרשימות הערביות במידה כזו או אחרת, כאילו מדובר בחומר רדיואקטיבי. אבל אם אחרי הבחירות יתברר שאפשר להקים ממשלה רק בהישענות מבחוץ על חברי כנסת ערבים, רבים מאלה שדיברו גבוהה-גבוהה על "ממשלה ציונית רחבה" יגלו פתאום סגולות פרגמטיות. גם הפוליטיקאים הערבים יודעים זאת, ורק מחכים לראות מי יזחל אליהם הראשון ובאיזה ניסוח ממלכתי.
בינתיים האיחוד בין בנט ללפיד עשה שלושה דברים פשוטים למדי, ולכן חשובים: הוא פתר ללפיד בעיה קיומית, נתן לבנט מעמד מנהיגותי, והעמיד את איזנקוט בפני הבחירה הפוליטית הראשונה הגדולה באמת: להצטרף למחנה לא מושלם, או להמשיך לדרוש מחנה שנבנה בדיוק לפי מידותיו.
הקמפיין הזה לא מיועד למצביעי המרכז. הוא מיועד לימניים עייפים. אלה שמקללים את הממשלה בארוחת שישי, כועסים על החרדים, מתביישים בביזוי הממלכתיות, אבל ברגע האמת שומעים "לפיד" וחוזרים לליכוד כמו אדם שחוזר לדירה עם נזילה כי בחוץ יורד גשם.
שם, באזור האפור הזה, יוכרע הרבה יותר ממה שנדמה עכשיו. לא אצל מי שכבר סגרו חשבון עם נתניהו, ולא אצל מי שיצביעו לו גם אם ימליץ למנות אותם לשגרירים במאדים. הקרב הוא על אלה שהתעייפו, התמרמרו, התפכחו חלקית, אבל עוד לא החליטו אם יש להם אומץ פוליטי לעבור מדרכה. בנט רוצה אותם אצלו. איזנקוט בטוח שהוא יודע לדבר אליהם. נתניהו יעשה הכל כדי להזכיר להם שלפיד מחכה מעבר לפינה.
התרעות פיקוד העורף