נתחיל מהכי רחב שיש: בעזה מתקיים הסכם הפסקת אש ולפחות על הנייר - כך גם בלבנון. המלחמה מול איראן עומדת ככל הנראה להסתיים, אבל בטלוויזיה הישראלית על שלל ערוציה, כל הארץ חזית וכל העם צבא.
הכוונה אינה להאשים את התקשורת במצב העגום שאליו נקלעה ישראל בשנים האחרונות, אבל צריך לשאול, בהסתייגות המתבקשת, האם מקורו של חלק מהלך הרוח העגום של הציבור אינו בכך שכמעט בכל שעה שבה נפתח את הטלוויזיה, יחכה לנו איזה פאנל נצחי שנקטע רק על ידי פרסומות או מבזקי חדשות?
זה לא נהי על ערוצי תבהלה, בטח שלא תרעלה, שכן בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הקו המנחה כאן אינו אג'נדה פוליטית אלא שיקול מסחרי. חדשות הן דרך מצוינת למשוך את תשומת הלב לשידורים גם בשעות שפל בצפייה, והקדמה בנוסח: "משדר החדשות המיוחד מוגש לכם בחסות..." היא דרך נהדרת לגבות עוד כמה שקלים מהמפרסמים. זאת ועוד: עלויות הפקת משדרי החדשות הן זניחות לעומת הפקה של תכנית ריאליטי, שלא לדבר על סדרה.
עקת החדשות
כן, אני מודע לכך ש"חדשות שלא במועדן" הוא מעין איפכא-מסתברא, ובכל זאת: אני מוצא את עצמי מתעדכן בבוקר לכמה דקות עם הטוסט והקפה מול ניב רסקין, נותן לעצמי מנוחה עד לרפי רשף - וחוזר למבט חטוף באברי ושרקי, תוך שבתווך אני מדלג כמעט בכל ערב נתון על המהדורה המרכזית.
לוח הצפייה שלי התהווה תוך כדי המלחמה הבלתי נגמרת שהשתלטה על סדר היום שלנו כבר לפני למעלה משנתיים וחצי, אבל הוא התחדד מאוד כשמרכז החדשות עבר מירושלים לוושינגטון.
גילינו שחגי סגל לא צופה בתוכנית של בנו עמית
כך יוצא שבסביבות רפי רשף (חמש כאן, עשר בבוקר שם) אני למעשה פותח את היום, אחרי הצהריים (שם) אני בודק מה התחדש מול אברי ושרקי, ובשש בבוקר אצלנו (השעה האחרונה של היממה בחוף המזרחי של ארצות הטראמפ) אני פותח את הבוקר שלי, אבל סוגר את יום החדשות שלהם - שהפך למשפיע ביותר על סדר יומנו כאן.
המשפט האחרון הוא הזדמנות טובה לעבור לדבר על רגע קסום שאירע אמש בתכנית של אברי ושרקי, אבל קודם כל הוכחה לכך שמרוב חדשות, אפילו קרובי משפחה מדרגה ראשונה של המגישים כבר לא צופים בילדיהם.
אודה שלגבי בנט אני לא יודע אם נאמרו דברים כאלה, אבל בכל הקשור לליברמן - נאמרו דברים חדים, נוקבים וברורים לגבי החרדים. ולא סתם שהם נאמרו, הם נאמרו אפילו שלשום (כלומר אתמול, נכון לשעת ההופעה של סגל) ולא סתם שנאמרו - עוד נאמרו ב"פגוש את העיתונות", התכנית של... ובכן, אחד בשם עמית סגל.
הרג אותו ברכות
כאמור, זה היה קליפ קטלני ואברי גלעד, שתמיד חייב להציג עמדה לעומתית (ואוהב במיוחד לאגף מימין), התחיל להתפתל: "אני לא יודע..." אמר - וזע על הכיסא בחוסר נוחות, תוך שהוא רומז לכך שאולי יש משהו שאנחנו לא יודעים, איזה שפן שיישלף מכובע הקוסם של נתניהו ברגע האחרון.
עמיתו, שרקי, כנראה קץ בהתפתלות "המאזנת" הזאת והחליט לייבש את המגיש שלצידו. כרגיל הוא עשה זאת בחביבות, לא בתלונה ישירה לגלעד אלא בשם המין האנושי כולו: למה כשדברים מסתדרים עם האמונות שלנו אנחנו מאמינים בהם כהווייתם, תהה שרקי, אבל כשהם לא תואמים את הגישה שלנו, אנחנו חושדים שמא יש משהו נסתר מאחורי הקלעים? (לא מדובר בציטוט מדויק, אך כזה שמשמר ומשקף נאמנה את רוח הדברים).
חתול צ'שייר
מה אומר? זה היה רגע טלוויזיוני נדיר, שבו חששתי (בעצם על מי אני עובד? קיוויתי) שאברי גלעד עומד להיעלם מהמסך, נמוג בערפל כחתול הצ'שייר מ"אליס בארץ הפלאות", שרק חיוכו, או במקרה דנן - המצח המתוח, נותר כרמז לקיומו.
נדרשו כמה שניות לגלעד להתעשת ולחלץ את עצמו מהמבוכה על ידי כך שהזכיר כמה פעמים כבר הערכנו כך והתברר אחרת (צודק), אבל את הניצחון הקטן של שרקי על עמיתו כבר אי אפשר היה למחוק.
כך אירע שמעט אחרי חצות נפרדתי מהיממה שחלפה בתחושה שגם הערב אשתדל לצפות ב"אברי ושרקי", אפילו אם אני מודע מראש לכך ששרקי לא יכול להבטיח פצצה שכזאת לחיבורים בכל ערב נתון.
התרעות פיקוד העורף