אלא שלא "על פניו", אלא במציאות, ברנע הוא הנגטיב של כהן. לטוב, לרע ולכל דבר. כהן נוטף כריזמה, ברנע לא. כהן משדר אפלוליות, מסתוריות, עוצמה. ברנע לא. "כשאתה יושב לדבר איתו, הדבר האחרון שאתה חושב זה שהוא ראש המוסד הכל-יכול", אומר מקורב לברנע, "הוא איש צנוע, אין לו את הפאסון של יוסי, אין לו את הפוזה, הוא לא משכנע, הוא מהורהר. אבל לא צריך לטעות, מתחת לכל זה הוא קילר. הוא מתמקד במעשים, פחות בדיבורים".
דיבורים זה בחינם. הבעיה היא שגם עם המעשים יש בעיה. לא קל לסכם את שנותיו של ברנע כראש המוסד. על פניו, לא חסרים שם הישגים, אפילו משמעותיים. מבצע הביפרים, כמובן (שאמ"ן הוא חלק בלתי נפרד ממנו). חיסול המדענים האיראנים, חיסול המנהיגות והצמרת הצבאית באיראן ובחיזבאללה, מודיעין מדויק בזמן אמת, הקמת מערך סוכנים מקומיים, ועוד אירועים רבים שאי אפשר לפרט, מטבע הדברים. בעיצומה של המלחמה, כשזו עוד נראתה כמו טיול לניצחון היסטורי, ההלצה אמרה שדדי ברנע הוא המעסיק הכי גדול באיראן. הבדיחה כבר התיישנה. נשארנו עם התוצאות.
כתב ההגנה של ברנע עמוס סיפורים ופרטים ומבצעים והצלחות וקבלות. הוא עשה במוסד רפורמה נרחבת, הקים את האגף להשפעה ותודעה, הקפיץ את הארגון ברמה הטכנולוגית לגודל וביצועים של מעצמה, שבאו לידי ביטוי באירועי הביפרים ומכשירי הקשר, אבל לא רק. זה קצהו של קרחון הישגים והצלחות שלא נדע לעולם, או עד שזה יתפרסם ב"ניו יורק טיימס" כלשהו. הבעיה מתמקדת בשורות התחתונות. בעמודות הרווח וההפסד. וכאן, זה לא משכנע.
לפני כמה שבועות סופר כאן על בכירה במוסד שהעלתה בפורום של ראשי ענפים, בנוכחותו של ברנע, את התהייה הזו. איך יכול להיות שציר הרשע נפגש בביירות, בטהרן ובמקומות נוספים, על הפרק השמדת ישראל ותוכנית חמאס לפלישה לעוטף, והמוסד לא עלה על זה.
לברנע יש אליבי. שני תחקירים נערכו במוסד על 7 באוקטובר. אחד מהם, הראשון, הוצג למבקר המדינה. בנוסף, פתח המוסד את כל החומר וכל הנפשות הפועלות באופן מלא בפני מבקר המדינה. נציגי המבקר ישבו במטה המוסד וברנע הורה לכל העובדים לפתוח הכל ואפילו לגשת ולהעיד ביוזמתם.
אז תלוי מאיפה מסתכלים על זה. כי במשימה המקורית, שהייתה עיכוב ומניעת פצצה איראנית, המוסד דווקא עמד. "כל עוד אני ראש המוסד, לא תהיה לאיראן פצצת גרעין", אמר ברנע כשנכנס לתפקידו, וחזר ואמר בכל פעם שנשאל. הוא עוזב את תפקידו ביום שלישי כשלאיראן אין פצצה. הוא רואה בכך הישג משמעותי, לא מובן מאליו. מבחינתו, רוב הכסף ורוב המשימה התמקדו בגרעין, לא במשטר. ההחלטה שחייבים להיפטר מהמשטר התקבלה בישראל רק לאחרונה. לפני כשלוש שנים, סביב 7 באוקטובר.
"כשמעצמה בסדר גודל של איראן מחליטה להגיע לגרעין, היא מגיעה", אמר פעם בשיחה סגורה, "אלא אם כן יש כוחות משמעותיים שבולמים אותה". איראן אכן נבלמה. הבעיה היחידה היא שהאירוע לא הסתיים וכנראה גם לא קרוב להסתיים. מבחינת הסבלנות האיראנית המפורסמת, יכול להיות שהאירוע רק מתחיל.
גם ברנע יודע את זה. הוא מביט בתמונת הסיום המתגבשת של המלחמה ומצחו מתמלא קמטי דאגה. האיראנים מתכננים להשתלט על הורמוז ולהפוך אותו לחרב מתהפכת מעל העולם. בכל פעם שירצו, יסחטו. זה מצב שלא היה בעבר. הפיכת מצרי הורמוז לכוח כלכלי ומנוף איראני שיעניק למשטר סוג של חסינות. עד שהעם האיראני יפיל אותו. מתי זה יקרה? גם ברנע לא יודע.