גולת הכותרת
ברגמן סיפק אמש זווית משפטית חשובה שלא נשמעה עד היום. לדבריו, הדרך המשפטית היחידה שבה גוטליב הייתה יכולה להתגונן באופן משמעותי מפני כתב האישום שהוגש נגדה בעקבות חשיפת איש השב"כ, הייתה לקבל אישור מראש הממשלה לפרסום במקרה קיצוני. אלא שהיא כלל לא פנתה לקבל אישור כזה, כי ידעה שפנייה כזו הייתה מחייבת בדיקה רשמית שהייתה מחזירה את הדיון לעובדות ולבסיס הטענות עצמן, שהן מופרכות והזויות, ומדובר בעלילת דם מטונפת מבית המטבחיים של גוטליב.
ברגמן גם הזכיר את מה שרבים מעדיפים לשכוח: במשך שעות ארוכות של מופע האימים של גוטליב בהצבעה לכתב האישום שהוגש נגדה, גוטליב תקפה כמעט כל גורם אפשרי, אך לא סיפקה אפילו תשובה עניינית אחת לשאלה המרכזית שבבסיס האישום נגדה. וכמי שמגיעה מעולם המשפט, היא יודעת ומבינה שאם כך היא תגן על עצמה בלי טיעונים ענייניים לגופו של עניין, היא מהר מאוד תמצא את עצמה אשמה בבית משפט.
אלא שהרגע החזק ביותר של הערב הגיע דווקא מכיוונה של דפנה ליאל, שבאמת אמש התעלתה על כל הופעותיה הקודמות. כאשר דנה בחוקי החלשת התקשורת שמקדמת הקואליציה, היא הציעה מסגור חד ומדויק במיוחד שגרם לי להסתכל על החוק מזווית מעניינת אחרת: אם בתיק 4000 מואשם נתניהו בכך שלכאורה העניק הטבות רגולטוריות בתמורה לסיקור אוהד, הרי שכעת הוא למעשה משתין מהמקפצה ומנסה להפוך את המנגנון הזה לחוקי באמצעות חקיקה. היא הסבירה כי מבחינה ציבורית ופוליטית נתניהו רוקם לעצמו את תיק 5000: ניסיון לייצר מערכת חוקית שבה כלי תקשורת שיתיישרו עם השלטון יזכו להטבות, בעוד שכלי תקשורת ביקורתיים ייפגעו.
זה היה רגע נדיר של מסגור עיתונאי חד, שמצליח להסביר לצופים סוגיה מורכבת במשפט אחד. לא עוד ויכוח טכני על רגולציה, אלא שאלה עקרונית על היחסים בין שלטון לתקשורת ועל הניסיון האפשרי לעצב מחדש את כללי המשחק.
מתחת לרדאר
בנוסף, הוצגו יוזמות שיקשו על פתיחת חקירות נגד אישי ציבור ויחייבו אישורים מיוחדים מבתי משפט. אברמוביץ' הזהיר מפני מצב שבו המערכת הפוליטית לא רק מבקרת את גורמי האכיפה, אלא גם מייצרת מנגנונים שיאפשרו לה להשפיע עליהם באופן ישיר יותר. בעיניו, מדובר בהמשך ישיר של המאבק שמנהלת הקואליציה מול מוסדות הביקורת והאכיפה.
טראמפ נראה כמי שמרגיש חופשי לדבר בגנות נתניהו, להכתיב לו קווים אדומים, להעביר עליו ביקורת פומבית ואפילו לרמוז על עתידו הפוליטי. במקביל, נתניהו כמעט שאינו מגיב. הוא מתכופף ונענה לכל גחמותיו של טראמפ. זו אינה מערכת יחסים בין שני שותפים שווי מעמד, אלא בין מנהיג מעצמה שמחזיק בכל הקלפים לבין מנהיג ישראלי שנאלץ להכיל את ההשפלות והמסרים הפומביים מבלי להשיב, וכל זאת תמורת תמיכה של טראמפ בחנינה של נתניהו. האיש שבעבר התגאה בכך שאינו חושש לומר "לא" לנשיא ארצות הברית, מתקשה כיום אפילו להביע הסתייגות. אם בעבר נתניהו בנה את כוחו הפוליטי על תדמית של מנהיג חזק שמסוגל לעמוד מול העולם, הרי שהכתבה של לוקאץ' המחישה כיצד בעיני רבים, גם במחנהו שלו, התדמית הזו נסדקת לנגד עינינו.
בסופו של דבר, אולפן שישי אמש לא עסק רק בהסכם עם איראן או בסקרים. הוא עסק בתמונת מצב. תמונת מצב של ראש ממשלה שאיבד את דרכו ואיבד את השפעתו, שמכר את ביטחון מדינת ישראל תמורת תמיכה פומבית של טראמפ לחנינה שלו, ראש ממשלה שמוצא את עצמו מול נשיא אמריקאי שמכתיב את הקצב מול הסכם מדיני שהוא מתקשה להשפיע עליו, משפיל אותו בפומבי, נוזף בו, מבזה אותו והופך את נתניהו לבובה על חוטים של טראמפ. אותו נתניהו שנאם בימיו כיו"ר האופוזיציה שראש ממשלה שלא יודע לומר לא לנשיא ארה"ב, לא יכול להיות ראש ממשלה.
נתניהו כבר לא מנהל את המציאות, אלא המציאות כבר מנהלת אותו. מההסכם המתגבש עם איראן, דרך ההתערבות של טראמפ, הקרבות הפנימיים בליכוד ועלייתו של איזנקוט, כמעט כל הנושאים שעלו הצביעו לאותו כיוון. ראש הממשלה שבעבר הוצג כמי שמכתיב את סדר היום, נראה היום יותר ויותר כמי שנגרר אחריו. האיש שבמשך שנים הציג את עצמו כמי שמנהל את המערכת כולה, מר ביטחון ובעל קשרים אדוקים לטראמפ, נראה כיום כמובס, חלש ובעיקר מופסד. רק שההפסד של נתניהו הוא ההפסד של כל מדינת ישראל, ובכך משלמים אזרחי המדינה על הטעויות והחולשה של נתניהו.
התרעות פיקוד העורף