לפעמים רגעים קטנים עושים סדר טוב יותר מאלף תדרוכים והצהרות לאומה. במשך שנים מכר נתניהו לציבור הישראלי את דונלד טראמפ כנכס האסטרטגי הגדול ביותר שלו. השבוע התברר שהנכס הזה יודע גם להגיש חשבון. בשונה מזעקות השבר שנשמעו במחנה נתניהו, טראמפ לא באמת נטש אותו, אולם עשה משהו מסוכן לא פחות – אם לא יותר - מבחינת ראש הממשלה: הפסיק רשמית לנהל את המזרח התיכון לפי התסריט שנתניהו כתב לו.
את התסריט ההוליוודי הזה תוצרת הארץ, הביאו נתניהו ואנשיו לטראמפ בחורף. התסריט הנוצץ כלל מכה אווירית חסרת תקדים, איראן חבולה, משטר מתערער, גרעין משותק, טילים מושמדים, חיזבאללה מנותק מהחמצן האיראני, ונתניהו חוזר אל הציבור הישראלי עם תמונת הניצחון המוחלט בגודל קיסריה.
אלא שבסוף הדרך - במציאות ולא במצגת הישראלית שהוכנה לטראמפ - לא עמדה כניעה איראנית, אלא מזכר הבנות בין ארה"ב לאיראן. קריסת המשטר נותרה בגדר סיסמה, תוכנית הגרעין לא צפויה להתפרק עד הסוף, הטילים הבליסטיים ירדו מן השולחן, והחשבון עם הפרוקסיז לא צפוי להיסגר.
מי שמנסה להיות אופטימי ומחפש מאחורי ההתהפכות של הנשיא האמריקאי הצגה מתואמת לצורכי האיראנים וחבריו המפרציים, עושה לעצמו חיים קלים מדי. נכון, אצל טראמפ תמיד יש שכבת איפור עבה על כל מהלך. אבל הפעם, מתחת לאיפור, יש מחלוקת אמיתית ואותנטית בינו לבין נתניהו.
גורמים המעורים בדינמיקה שבין וושינגטון לירושלים מתארים תסכול אמריקאי גובר, מסרים קשים ותפיסה שהישראלים דחפו את טראמפ למלחמה עם הבטחות גדולות מדי. הכורדים לא קמו, ההמונים לא הציפו את כיכרות טהרן בקריאות "טראמפ! טראמפ!", אחמדינג'אד לא הופיע על סוס לבן, והמשטר, כמה מפתיע, העדיף לשרוד. זו אינה רק מבוכה מודיעינית, כפי שרואים זאת בישראל. טראמפ לא מעוניין לרדת לרזולוציות כאלה, מבחינתו מה שקרה - זו פגיעה באמון.
זה לא אומר שלא היו הישגים צבאיים. התשתיות, מערכי הייצור, היכולות הצבאיות של איראן נפגעו, ועוד איך. חיל האוויר, המוסד והמערכת הביטחונית סיפקו יכולת. הדרג המדיני היה אמור להפוך אותה לתוצאה. שם, כרגיל, מתחיל הערפל.
גם בפרטים היבשים מסתתרת בעיה גדולה. מלאי האורניום המועשר, שאלת הוצאתו מאיראן, מנגנון הפיקוח, חזרת הסנקציות, גורל תוכנית הטילים - כל אלה לא נחתכו באבחת חרב. הם עברו לשולחן המשא ומתן.
צריך להיכנס לראש של טראמפ: הוא לא נבחר כדי להפוך לארכיאולוג של כל מנהרה איראנית, כל טיל וכל מחסן של חיזבאללה. הוא רוצה תמונה ברורה, במאקרו: מצר הורמוז פתוח, מחיר הדלק יורד, השווקים נרגעים, הוא מודיע שמנע פצצה גרעינית, ואם מישהו שואל על הפרטים - שימתין 60 יום. זו עסקה שמחפשת מצלמה, לא מדיניות חוץ קלאסית. נתניהו חי מן הפרטים הקטנים המשרתים אותו; טראמפ חי מהרגע הגדול. השבוע הרגע הגדול של טראמפ דרס את הפרטים הקטנים של נתניהו.
למה דווקא עכשיו
והסיפור האמיתי עבור ישראל נמצא עכשיו בלבנון. על הנייר, ההסכם נחתם בין וושינגטון לטהרן. בשטח, אחד המוקשים המרכזיים בו מונח כמה קילומטרים מצפון למטולה. סעיף הפסקת הפעולות הצבאיות "בכל החזיתות", כולל לבנון, הוא חבל הצלה בעיני טהרן וחיזבאללה ואזעקת צבע אדום מדינית בעיני ישראל. אם טראמפ מאמץ את הפרשנות שלפיה ההסכם מחייב שקט גם בזירה הלבנונית, כל תקיפה ישראלית בדאחייה, כל חיסול בדרום לבנון, כל התעקשות להחזיק בחמש הנקודות, הופכים לבעיה אמריקאית.
והנה הגענו למחיר שטראמפ מבקש מנתניהו. לפי גורמים המעורים בדינמיקה, בשתי השיחות האחרונות לחץ הנשיא האמריקאי על ראש הממשלה להסכים לנסיגה מחמש הנקודות בדרום לבנון, ליציאה מהחרמון הסורי ולצמצום דרמטי של הפעילות הישראלית שעלולה לסכן את ההסכם עם איראן. נתניהו השיב בשלילה חד־משמעית. לא מפני שאינו מבין את חשיבות טראמפ, אלא מפני שהוא מבין היטב מה תעשה נסיגה כזו לתפיסת הביטחון הישראלית - ומה תעשה לו פוליטית.
בצפון, כל מילימטר של נסיגה הוא עכשיו משפט בחירות. תושבי הגליל, שכבר שמעו הבטחות על פירוק חיזבאללה, לא יקבלו בקלות הסבר שלפיו ישראל מוותרת על נקודות מפתח כדי שטראמפ יוכל להצטלם עם הסכם מול איראן. גם חיזבאללה לא יפרש זאת כנדיבות אמריקאית, אלא כפי שארגון כזה מפרש תמיד: הסבלנות משתלמת, הלחץ עובד, ישראל נסוגה. אם ישראל תוותר על נקודות שהוצגו כנכס ביטחוני, היא תתקשה מאוד לשכנע את תושבי הצפון שהמציאות אחרי ההסכם בטוחה יותר מזו שהייתה לפניו.
אצל האמריקאים, לפי ההבנה בישראל, המילה "נסיגה" מקבלת כמה גרסאות. יש מי שמדברים על יציאה מלאה מכל חמש הנקודות; יש מי שמדברים על לוח זמנים, אולי 30 יום, אולי ניסוח רך יותר של "ישראל לא תישאר שם לאורך זמן"; ויש מי שמנסים לדחוס את הסיפור כולו לתוך התחייבות כללית לשקט. ההבדלים אינם סמנטיים. עבור חיזבאללה, "לא לאורך זמן" הוא הישג מדיני. עבור ישראל, "30 יום" הוא אקדח על השולחן. עבור טראמפ, זה עוד סעיף שאפשר למכור כחלק מהחבילה.
מבחינת טראמפ, התקפה ישראלית בביירות אינה רק מהלך ביטחוני. היא הפרעה. רעש. סיכון לעסקה. האירוע האחרון בדאחייה המחיש את זה. בישראל הדגישו שהתקיפה באה בתגובה לירי חיזבאללה, אבל בירושלים גם הזכירו שתקריות דומות, לא דרמטיות בהרבה, היו גם בימים שקדמו לה. השאלה המתבקשת, אפוא, למה דווקא עכשיו. אחת ההערכות בישראל היא שהתקיפה נועדה לשדר לוושינגטון ולטהרן שישראל אינה מקבלת סנדול בלבנון כחלק מהסכם שלא חתמה עליו. זו הייתה פעולה צבאית עם כתובת מדינית.
אלא שוויטקוף אינו הסיפור. גם קושנר לא. הם חשובים, משפיעים, מעצבנים מאוד את ירושלים. אבל הם לא הסיבה, הם הסימפטום. הסיבה היא שטראמפ החליט שהמלחמה צריכה להיגמר עכשיו, ושהישראלים צריכים להתיישר. הוא לא ביקש רשות מנתניהו, אלא עדכן אותו. וההבדל הזה עבור ראש ממשלה - שבנה קריירה על היכולת להשפיע בוושינגטון - הוא כמעט עלבון אסטרטגי.
לפי גורמים בישראל, זה לא נשאר רק ברמת האווירה. בסבב האחרון, כך נטען, טראמפ לא אִפשר לישראל להשתמש במטוסי תדלוק אמריקאיים. לפי אחת ההערכות, הוא גם לא פתח בפניה את המרחב האווירי של עיראק וירדן. המסר היה חד: אם טילים יכוונו לנתב"ג, האמריקאים יסייעו בהגנה גם מפני שיש שם אינטרס אמריקאי. בכל מה שנוגע לפגיעה בישראל עצמה - ישראל תידרש להגן על עצמה. זהו ניסוח יבש למדי של שינוי גדול: השותף האמריקאי אינו מוכן שכל סיכון שישראל לוקחת יהפוך אוטומטית לסיכון שלו.
פער תפיסתי, לא טעות
נקודה נוספת שלא זכתה למספיק תשומת לב: לפי גורמים ישראליים, טראמפ עצר ברגע האחרון סבב תקיפות אמריקאי נוסף באיראן לאחר שטהרן העבירה מסר שלפיו תקיפה אמריקאית תוביל לתגובה ישירה נגד ישראל. בירושלים הובהר מנגד שאם ישראל תותקף, התגובה תהיה בעוצמה מלאה וללא מגבלות. טראמפ, שרצה לשמור את המסלול להסכם פתוח, בחר לא ללחוץ על ההדק. ישראל גילתה שהאמריקאים מוכנים להימנע מתקיפה באיראן כדי למנוע סבב שישראל דווקא מוכנה להיכנס אליו אם תותקף. זהו פער תפיסתי עמוק, לא טעות בתיאום יומנים.
במשך שנים התנהלה ישראל מול ארה"ב מתוך הנחה שגם כשהאמריקאים כועסים, הם בסוף מחזיקים את המעטפת: מודיעין, תחמושת, סיוע הגנתי, תדלוק, גיבוי במועצת הביטחון, הבנה של "צרכים ביטחוניים". השבוע נרשם סימון גבול. טראמפ אינו אומר לישראל שלא תגן על עצמה, אלא שהגנתה אינה בהכרח צ'ק פתוח על חשבונו. זו כבר לא מחלוקת על ניסוח הודעה לתקשורת, אלא על בעלות הסיכון.
במסיבת העיתונאים של נתניהו (שכינס רק כשהתברר שנפתלי בנט מתכוון לכנס מסיבת עיתונאים משלו) ניכר העלבון הזה. זו לא הייתה הופעה של מנצח, אלא של מי שמנסה להסביר מדוע הסיום שלא בחר הוא בכל זאת חלק מהתוכנית. הוא לא הפליג, כהרגלו, בסיפורים על הקשר המיוחד עם טראמפ. בשלב מסוים אף הודה שאינו מכיר את כל פרטי מזכר ההבנות. נתניהו, האיש שהפך את איראן למפעל חייו, מדבר על הסכם עם איראן שאחרים כתבו לו את הערות השוליים.
האירוניה כמעט אכזרית. מול אובמה ידע נתניהו להיות צ'רצ'יל על סטרואידים: קונגרס, נאומים, קרע עם הדמוקרטים, מלחמת עולם פוליטית בשם ביטחון ישראל. מול טראמפ הוא אינו יכול לעשות את זה. טראמפ - האיש שנתניהו ואנשיו הציגו במשך שנים כבן הברית המושלם - אינו יריב נוח: קשה לקרוא תיגר על האליל שהצבת על הבמה במו ידיך.
לכן נתניהו מתפתל. הוא אינו יכול לברך בהתלהבות על הסכם שמותיר חורים גדולים כל כך, ואינו יכול לתקוף את טראמפ. הוא יודע היטב: בלי ארה"ב אין מלחמה ארוכה, אין מלאי מיירטים אינסופי, אין לגיטימציה, אין מטרייה מדינית. וכשטראמפ רוצה שקט, גם התקיפה הכי מוצדקת בביירות הופכת לשיחה קשה מוושינגטון.
החשש בירושלים כבר אינו תיאורטי. גורמים בישראל מדברים על כך שאם הסירוב הישראלי לנסיגה מלבנון ומהחרמון הסורי יימשך, הלחץ האמריקאי עלול לעבור ממילים למעשים: עיכוב משלוחי נשק, הגבלות על סיוע מבצעי, האטת תיאומים, ואפילו צעדים שייראו בפועל כאמברגו חלקי. אף אחד לא ממהר לומר זאת בקול רם. כולם זוכרים כמה תלויה ישראל במחסנים האמריקאיים, במיוחד אחרי חודשים של מלחמה. אבל העובדה שהאפשרות הזו מרחפת באוויר אומרת הכל על מצב היחסים.
נתניהו מכיר היטב את הרגעים האלה. הוא יודע לזהות שינוי טון, מבין את המשמעות כשהפגישה עם טראמפ אינה נקבעת, כשבקשה ישראלית אינה מקבלת מענה וכששיחת טלפון הופכת לעדכון ולא להתייעצות.
הוא גם מבין את המשמעות הפוליטית: ההישגים של צה"ל, המוסד וחיל האוויר אינם זולגים אוטומטית לממשלה. להפך. ככל שהמערכת הביטחונית מצטיירת כמי שעשתה את שלה, השאלה המדינית נראית חדה יותר: מה עשה הדרג המדיני עם ההישגים האלה? מי שחי חודשים בממ"ד, מי שפונה מביתו בצפון, מי שראה את ההבטחות הגדולות מתכווצות להסכם ביניים, לא בהכרח מתרשם מהמילים "הישג היסטורי".
שם נמצא הכישלון האפשרי. לא בעצם ההסכם (שעוד עשוי להתפוצץ על יהירות איראנית או על חוסר סבלנות טראמפיסטי), אלא בפער שבין ההבטחות לבין עמדת הסיום. מי שהבטיח "שינוי פני המזרח התיכון" אינו יכול לבקש מחיאות כפיים על סעיף של 60 יום. מי שהבטיח הסרת איום לדורות, אינו יכול לטעון שניצחנו בעוד תוכנית הגרעין עוברת לשולחן המו"מ, הטילים מוכרזים כבעיה משנית, וחיזבאללה מקבל מתווכים אמריקאים כמגן זמני.
הקבוע הופך לבעיה
ויש עוד סכנה, פחות דרמטית בכותרת, אבל עמוקה בהרבה: 60 הימים עלולים להפוך לשיטה. הסכם ביניים במזרח התיכון הוא לעיתים קרובות הסכם קבע בתחפושת. הצדדים מתרגלים אליו, השווקים אוהבים אותו, המתווכים מתאהבים בו, והמדינות שמבקשות לשנותו מואשמות בהפרת היציבות. אם איראן תקבל חמצן, כסף ולגיטימציה כבר בשלב הביניים, ואם ישראל תתבקש לרסן את עצמה כבר עכשיו, מנוף הלחץ על טהרן יישחק עוד לפני שהמו"מ האמיתי יתחיל. בירושלים מכירים היטב את המלכודת הזאת: הזמני הופך לקבוע, והקבוע הופך לבעיה ישראלית.
זה הפרדוקס הגדול של השבוע. נתניהו קיבל את הנשיא שעליו חלם, וגילה שגם החלום יודע ללחוץ. טראמפ אינו אובמה ואינו עוין את ישראל. הוא לא בא לחנך את ירושלים על זכויות אדם או על התנחלויות. הוא בא לסגור עסקה. ובדרך לעסקה הוא מוכן לומר לנתניהו "לא" ולקחת ממנו את זכות העריכה על סוף הסיפור. ולנתניהו, שידע תמיד לכתוב מערכות ראשונות נהדרות, זה עלול להיות הפרק הקשה מכולם.
התרעות פיקוד העורף