ל’ עזב את הארץ כשבועיים אחרי תחילת המלחמה - אי שם לקראת סוף חודש אוקטובר הארור ההוא. בהתחלה הוא ארז את אשתו ושלושת ילדיהם (היום עומד המניין על ארבעה, שיהיו בריאים) ונסע קצת להירגע, שהילדים לא ישמעו יותר מדי אזעקות ושההורים לא יראו יותר מדי חדשות.
רק שהזמן חלף, החופשה הפכה לטיול של חודש-חודשיים, פה ושם נבדקו גם אפשרויות מקצועיות, בלי לקבל החלטה דרמטית. בסוף הם החליטו לנסות - הוא, מתחום התקשורת והפרסום, מצא לקוח אחד, אחריו עוד אחד, אחר כך בית, אחר כך גנים ובתי ספר לילדים ו... מאז חלפו כבר כמעט שלוש שנים, שבהן הגיע לכאן לשני ביקורים.
מבלי לשאול מפורשות, אני בטוח שיש גם לבטים - למשל הגעגוע להורים, שרק לפני שבוע ראו את הנכדים אחרי שנים, או החיבוק עם חברים מהסוג שכבר לא יהיה לו בחיים. רק שכאשר שמים את המטען הרגשי הזה מול החיים החדשים שלו ושל משפחתו, בדגש על עתיד הילדים, ברור מה גובר.
ריאלי מדריד
למרבה המזל הספקנו לראות את ל’ יום לפני שעזבנו את ישראל... במקרה שלנו רק לחופשה מהולה במעט עבודה (ולראיה הטור הזה) במדריד, עיר שעשויה לגרום לכל מי שאוהב את החיים הטובים בסביבה אורבנית לחשב מסלול מחדש. השכר הממוצע כאן נמוך מזה שמרוויחים בתל אביב, אבל עלות המחיה הפחותה פה שוחקת בקלות את הפער. די אם יוצאים מעט מהאזור המתויר של לב העיר לרובעים המרוחקים יותר, כדי להרגיש את ההבדל.
על איכות חומרי הגלם בשווקים אני כבר לא מדבר. מילא הבשר והדגים, באלה היה לספרדים תמיד יתרון כמעט על פני כל מקום אחר בעולם, אבל איך לעזאזל הם עקפו אותנו גם באיכות הפירות והירקות? ועוד יותר מכך: איך הם עושים את זה בחצי המחיר? זוכרים את הימים שבהם התגאינו בזאטוטים עבריים ורודי-לחיים מרוב אכילת פירות וירקות? אלה היו ימים שבהם היינו טסים לאירופה, מוצאים תפוח, אפרסק או בננה - וחוזרים לישראל עם סיפורי גבורה על כמה שהם יקרים וכמה שאין להם טעם...
אם ריח מוזר עולה באפכם הקוראים כרגע, הרי זה בגלל העשן העולה מהאגזוז של הספרדים שעקפו אותנו מזמן. לא רק בשוק מתגלים פערים לא הגיוניים ביוקר המחיה, אלא גם בכל הקשור למסעדות, פאבים ובילויים אחרים - ממופעי רוק באצטדיונים ועד למוזיאונים לאומנות. רוצים שאמשיך לתחבורה הציבורית כאן, עם מערך מרשים של רכבות תחתיות, אוטובוסים בכל מיני גדלים (ממיניבוסים ועד לקומותיים), מוניות ואובר?
ומה שמדהים הוא שכל זה קורה בארץ שפעם הייתה אולי אימפריה, אבל נכנסה לתרדמת ארוכה - ועד לפני כ-50 שנה משל בה דיקטטור, קודקוד המשולש המשתק של צבא-מלוכה-כנסייה (בכל מקום שבו מתחברים השלושה, גם בפורמטים של דתות אחרות, העתיד הופך קודר). כלומר, אנו מדברים על מדינה שלקח לה זמן לסגור את הפער מהמובילות במערב. איך זה שהם הולכים קדימה בעוד אנחנו הולכים לאחור?
משהו לשתות
התסכול שלי גובר כשאני מבקש ללגום משהו כדי להירגע. מילא מחירי היין בסופרמרקט, אבל אפילו במסעדות היקרות מצאנו בתפריטי היין בקבוקים מעולים במחיר של כ-100 שקל, כמחצית ממחירו של יין בינוני בבר-יין תל אביבי. לא יכול להיות שעלויות היבוא וההפצה מסבירות את הפער הזה. אז מה כן? הסיבוב שעושים עלינו מי שיודעים שהתרגלנו לשלם ביוקר. כן, רבותיי, היבואן והמסעדן, אני מתכוון בדיוק אליכם.
ואם תפריט היין גורם לי להיאנח בכאב, תפריט הבירה גורם לי כבר לבכי של ממש. בטברנות שכונתיות בפרברים מצאתי כבר ברזים שימזגו בירה קרה וטרייה תמורת שני יורו. במרכז העיר המחירים מתחילים משלושה, הסטנדרט לפיינט הוא חמישה יורו - ובירות מיוחדות יותר מטפסות לשבעה יורו.
אתמול החלטנו להתפרע וסעדנו במסעדה נחשבת שמתמחה באוכל ספרדי מסורתי ושורשיה מגיעים עד למאה ה-17... האירוח היה למופת, עם צי של מלצרים חנוטים בחליפות, האוכל השמרני הפגיז עם כל הטוב שיש לספרד להציע, היין שבחרנו מתוך התפריט (32.5 יורו) היה מופלא. הזמנו ארבע מנות ראשונות, שתי מנות עיקריות, קינוח אחד, שתי כוסות אספרסו ושני בקבוקי מים מינרליים. החשבון, כולל שירות, הסתכם ב-191 יורו (נעגל ל-700 שקל) - הון תועפות במושגים מקומיים ומחיר של ארוחה דומה במסעדה סבירה-פלוס בתל אביב.
אני כבר כנראה לא אעזוב את ישראל. אודה בהכנעה שמשנה לשנה פוחת המשקל הסגולי של הנימוק הציוני במשפט הזה. אני כבר מבוגר מדי, העברית אינה רק שפתי אלא גם פרנסתי (אפילו בעידן התרגום הכמעט-מושלם של הבינה המלאכותית) ו... עזבו, הבה נלך לשורה התחתונה: לילדיי אני ממליץ לפחות לבדוק את האופציה.
יש להם מקצועות טובים, אנגלית מצוינת ובעיקר - כל עתידם לפניהם, מה שקשה לומר על המדינה שבה גדלו ושבצבאה שירתו שירות משמעותי.
האם יבוא יום שבו נאמר על ישראל את מה שאנו אומרים היום על ירושלים, שנשארים לחיות בתחומה בעיקר מי שאין להם ברירה? תנו לממשלה הזאת לחוקק עוד קצת חוקי שוד ושבר כמו אלה שעברו השבוע - ותקבלו לא רק תשובה לשאלה הזאת, אלא גם סימן קריאה בסופה.
התרעות פיקוד העורף