כוחות חיל ההנדסה הקרבית ולוחמי יחידת יהל"ם, שנכנסו למתחמים, גילו אולמות לאחסון אמצעי לחימה, חדרי פיקוד וקשר, תשתיות לוגיסטיות, מרפאות חירום ואף חדרי ניתוח מאובזרים. חלק מהמנהרות נחצבו בעומק של כ-40 מטרים בתוך הר סלעי, עובדה שהפכה את איתורן ואת השמדתן למשימה הנדסית מורכבת במיוחד.
מהמנהרות שחצו לישראל ל"ארץ המנהרות"
כבר בדצמבר 2018 חשף צה"ל במסגרת מבצע "מגן צפוני" שש מנהרות התקפיות של חיזבאללה שחדרו לשטח ישראל. המנהרות נועדו, לפי ההערכה, לשמש את יחידת רדואן כפלטפורמה תת-קרקעית לפשיטה לשטח הגליל.
אלא שהמנהרות ההתקפיות היו רק הקצה הגלוי של המערך. באוגוסט 2021 פרסם מרכז עלמא דוח מיוחד שכותרתו "ארץ המנהרות של חיזבאללה - הקשר הצפון-קוריאני והאיראני". הדוח תיאר רשת רחבה בהרבה, הכוללת מנהרות אסטרטגיות המקשרות בין אזורים, מנהרות טקטיות בתוך ובסמוך לכפרים, מנהרות התקרבות לקו המגע ומנהרות תקיפה.
לפי הדוח, הפרויקט החל להתפתח בהיקף נרחב לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006, בסיוע איראני וצפון-קוריאני, ונועד לחבר בין אזור ביירות - שבו נמצאת מפקדת חיזבאללה - לבין הבקעה, המשמשת עורף לוגיסטי ומבצעי, ודרום לבנון. במרכז עלמא העריכו כבר אז כי אורכה המצטבר של הרשת עשוי להגיע למאות קילומטרים.
המלחמה שפרצה באוקטובר 2023 חשפה חלקים נרחבים מאותו פרויקט. לצד מנהרות שנועדו להעברת לוחמים, התגלו מתחמים לאחסון נשק, עמדות שיגור תת-קרקעיות, תשתיות לכטב"מים ומנהרות הברחה בגבול לבנון–סוריה. בכפרים רבים בדרום לבנון נחשפו רשתות מסועפות של פירים, חדרי שהייה, מחסנים ומפקדות המחוברים בצירים תת-קרקעיים.
אחד הממצאים החריגים ביותר התגלה במנהרה באזור הבופור. הכוחות מצאו בה מערכת שנבנתה כתשתית להגנה אווירית: מסילות הותקנו בתוך המנהרה, ועליהן הוצבו תותחי נ"מ.
המסילות הובילו את התותחים אל עמדות ירי שנחצבו בדופן ההר. לפי הממצאים, מפעילי המערכת יכלו לשבת בתוך חדר בקרה מוגן, לזהות איום אווירי ולהוציא את התותח אל מחוץ למנהרה בלחיצת כפתור. הירי יכול היה להתבצע באמצעות מערכת שליטה מרחוק, ולאחריו הוחזר התותח במהירות אל תוך המתחם המוגן - בלי לחשוף את המפעילים.
השיטה נועדה לצמצם את חלון הזמן שבו הנשק גלוי וחשוף לתקיפה. היא גם ממחישה את מטרת הפרויקט כולו: לאפשר לחיזבאללה להוציא אמצעי לחימה מתוך ההר, להפעילם ולהחזירם למרחב המוגן לפני שניתן יהיה להשמידם מן האוויר.
מאות מטרים, מאות טונות של חומר נפץ
אלא שהמערכת ברכס עלי טאהר גדולה ומורכבת אף יותר. בשל מיקומה מתחת למבצר הבופור, לא ניתן בהכרח לפוצץ אותה באותה שיטה. מהנדסים בוחנים כעת אפשרויות להשמיד או להשבית חלקים מן המערך מבלי לגרום נזק בלתי הפיך למבצר. אחת האפשרויות היא מילוי המנהרות בבטון.
"המטרה היא שכאשר חיזבאללה יחזור, הוא יגלה שלא ניתן לשקם את המנהרות ושהוא יידרש לחצוב אותן מחדש במקום אחר", אמר גורם צבאי. לדבריו, בצה"ל מעדיפים לפוצץ את המנהרות ככל שניתן, לא רק בשל הנזק המבצעי אלא גם בשל המשמעות התודעתית של השמדת פרויקט הדגל של הארגון.
חלק מהשלוחות שימשו מנהרות טקטיות שאפשרו לחוליות להגיע מעומק הכפר אל אזורי שיגור. אחרות נועדו לשמש נקודות יציאה לכוחות פשיטה, להעברת לוחמים בין גזרות ולתגבור מהיר של מתחמים בלי להיחשף לתצפית או לתקיפות מהאוויר. המערכת אפשרה לחיזבאללה להפוך מרחב אזרחי למתחם צבאי מוסווה: מעל הקרקע כפר פעיל, ומתחתיו מפקדות, מחסני נשק, צירי תנועה ועמדות שיגור.
מיליארדי דולרים מתחת לקרקע
מרכז עלמא מעריך כי העלות הכוללת של המערך התת-קרקעי שבנה חיזבאללה בלבנון במהלך שני העשורים האחרונים נעה בין מיליארד לשלושה מיליארד דולר לפחות. לדברי אנשי המרכז, הערכות נמוכות יותר אינן מביאות בחשבון את הקושי ההנדסי, את סוג המסלע ואת מערך ההסתרה והלוגיסטיקה שנדרשו לצורך הבנייה.
חציבה בסלעי הגיר והדולומיט הקשים המאפיינים את דרום לבנון מחייבת ציוד כבד, חומרי נפץ, קונסטרוקציות פלדה, רשתות חיזוק ובטון מותז. לפי ההערכה, עלותו של מטר מנהרה בתנאים כאלה יכולה לנוע בין 2,000 ל-5,000 דולר - ולעיתים אף יותר בשל הצורך לעבוד בחשאיות ולהרחיק את חומרי החפירה.
מנהרה באורך קילומטר אחד עשויה אפוא לעלות בין שניים לחמישה מיליון דולר רק עבור החציבה והתמיכה המבנית, עוד לפני התקנת המערכות הנלוות.
מנהרות שנועדו לשהייה ממושכת של עשרות לוחמים דורשות גם מערכות אוורור וסינון, סילוק פחמן דו-חמצני, ניקוז ושאיבת מים, תשתיות חשמל ותאורה, תקשורת קווית, גנרטורים, מערכות מים וביוב. כאשר מוסיפים לכך חדרי פיקוד, מחסני נשק, מרפאות, פירי שיגור ונתיבי תנועה, העלויות גדלות במיליוני דולרים נוספים לכל מתחם.
אחת המשימות המורכבות ביותר לא הייתה החציבה עצמה, אלא העלמת תוצריה. כל מטר מעוקב של סלע שהוצא מבטן ההר היה עלול להסגיר את עבודות המנהור לתצפיות אוויריות ולאמצעי מודיעין. מדובר, במצטבר, במאות אלפי טונות של חומר חצוב. כדי להסתירו נדרש חיזבאללה לפנות את הסלע במשאיות, ככל הנראה בחלק מהמקרים בשעות הלילה, לפזרו בין אתרים שונים ולהטמינו בוואדיות, במחצבות ובשטחים מרוחקים. הלוגיסטיקה הזאת - שינוע חשאי, פיזור החומר, הכנסת ציוד וחומרי בנייה והפעלת צוותים לאורך שנים - אינה קיימת באותה מידה בפרויקט אזרחי רגיל, והיא מגדילה משמעותית את עלות המערך.
לפי דוח מרכז עלמא, חיזבאללה אימץ את דגם המנהרות הצפון-קוריאני: מנהרות רחבות ומבוצרות, שמאפשרות למאות לוחמים חמושים לנוע במהירות ובחשאיות. הקשרים בתחום החלו, לפי הדיווחים, כבר בסוף שנות ה-80. בשנות ה-90 עברו אנשי חיזבאללה הכשרה בצפון קוריאה, ובשנת 2000 הגיעו מדריכים צפון-קוריאנים לדרום לבנון כדי לסייע בבניית מנהרות ובונקרים.
אחת החברות שנקשרו לפרויקט היא KOMID - תאגיד כרייה ופיתוח צפון-קוריאני שבבעלות המדינה, המתמחה בתשתיות תת-קרקעיות ומזוהה גם עם סחר בנשק. לפי הדוח, החברה סייעה בהעברת ידע הנדסי, באספקת ציוד ובבניית אתרי אחסון ושיגור תת-קרקעיים. הביצוע בשטח יוחס לקרן "ג׳יהאד אל-בינאא" של חיזבאללה ולחברות אזרחיות ששימשו כסות לעבודות. בכך נוצרה מערכת שבה זרועות אזרחיות לכאורה - חברות בנייה, שיקום ותשתיות - שימשו לקידום פרויקט צבאי איראני ארוך טווח.
לא עוד מנהרה - אלא תפיסת מלחמה
היקף המערכים שנחשפו מלמד כי מבחינת חיזבאללה, התת-קרקע לא היה אמצעי משלים אלא בסיס לתפיסת הלחימה. המנהרות נועדו לאפשר לארגון לשרוד תקיפות אוויריות, לשמר את מערכי הפיקוד והאש, להעביר כוחות ולוחמים, לאחסן אמצעי לחימה ולהמשיך לשגר גם כאשר המרחב שמעל הקרקע מותקף.
המערכת שמתחת לבופור, לתיבנית ולכפרים נוספים בדרום לבנון היא תוצאה של השקעה שנמשכה שנים, הרחק מעיני התושבים ולעיתים ממש מתחת לבתיהם. הכפרים שימשו שכבת הסוואה; ההרים סיפקו הגנה טבעית; והידע האיראני והצפון-קוריאני הפך את דרום לבנון למרחב צבאי תת-קרקעי.
כעת, לאחר שחלקים גדולים מן המערך נחשפו, המערכה עוברת לשלב ההנדסי: לא רק כיצד לפגוע במנהרות, אלא כיצד לוודא שגם לאחר שהכוחות יעזבו - חיזבאללה לא יוכל לחזור אליהן ולהפעיל מחדש את העיר שנבנתה מתחת להר.
התרעות פיקוד העורף