השבוע הראשון של תקופת הבחירות מצא את הליכוד במקום המוכר לה היטב: בתוך מלחמת בוץ פנימית, רועשת, יצרית ולעיתים קטנונית להפליא, לקראת הפריימריז. ויש שיאמרו במפלגה: במקום הפריימריז. הקהל צופה מן הצד ותוהה כיצד האנשים שמנהלים את המדינה עוברים בתוך שעות משאלות של מלחמה ושלום לחישובי הישרדות על מקום אחד ברשימה.
נתניהו מגיע למערכת הבחירות הקרובה בתנאים שונים מאלה שהכיר ברוב שנות שלטונו. בעבר הוא ניהל מפלגה גדולה עם עודף של מקומות ריאליים ומרחב שאפשר לפצות מחוז, מגזר או יריב פנימי בלי לחרוץ מיד את גורלו של אדם אחר. כיום המפלגה מצטופפת בטווח שמעט מעל 20 מנדטים. במקביל מכהנים בכנסת ובממשלה עשרות שרים וחברי כנסת מן המפלגה, חלקם בזכות החוק הנורווגי. אם התחזיות יתממשו, רבים מהם יישארו בחוץ.
מכאן בהלת הפריימריז. כל שריון של נתניהו סוגר דלת בפני מועמד אחר. איחוד מחוזות מוחק מסלול כניסה. הזזה של משבצת בשני מקומות יכולה להפוך מושב בטוח לזיכרון. כאשר הועלתה בשלב מסוים דרישה ל־11 שריונים עד המקום ה־20, אמר אחד מראשי הרשויות בליכוד שכמעט לא תישאר משמעות לפריימריז. קשה להתווכח עם החשבון: מחצית מן הרשימה הריאלית הייתה יוצאת מידי המתפקדים.
הצפיפות משנה את התנהגותה של המפלגה כולה. במפלגה רחבה אפשר להפסיד בקרב פנימי ולהישאר במשחק. כאשר מספר המקומות מצטמצם, טעות אחת עלולה לסיים קריירה. שרים וחברי כנסת אינם נאבקים עוד על דירוג מכובד. הם נאבקים על עצם הישארותם בכנסת. משום כך הם זהירים יותר מול היו"ר, תלויים יותר במתווכים, קשובים לקבלני קולות וחשדניים כלפי כל שינוי בתקנון. המצב הזה מעורר התנגדות, אך בה בעת מחזק את המשמעת.
נתניהו מבחינתו אינו מבקש רק לחלק פרסים למקורבים. הוא רוצה לצמצם את מספר ההפתעות שהרשימה עלולה לזמן לו. יו"ר שמבקש לנצח בבחירות, אינו מחפש בהכרח את הרשימה שתלהיב את חברי המרכז או את קבלני הקולות. הוא רוצה מועמדים שיוכלו להחזיר מצביעי ימין מתון, לשפר את הייצוג הנשי, להוסיף סמכות ביטחונית או לדבר אל קהלים שאינם משתתפים כלל בפריימריז.
יש היגיון בטענה הזאת. קהל המתפקדים אינו זהה לציבור הבוחרים. הוא מאורגן יותר, אידיאולוגי יותר ולעיתים לעומתי יותר. נתניהו משוכנע ששמו הוא שמביא את רוב קולות הליכוד, ולכן סבור שצריכה להיות לו השפעה מכרעת גם על זהות האנשים שיופיעו לצידו. בשיחות פנימיות יוחסה לו הטענה שהוא מביא את חלק הארי מקולות המפלגה, ומכאן גם זכותו להכריע מי מסוגל להרחיב אותה ומי עלול להרחיק ממנה מצביעים.
זה טיעון כוחני, אך אינו חסר היגיון פנימי. הוא מבהיר גם את השינוי שעברה הליכוד. בעבר נשען המנהיג על מוסדות המפלגה; כיום נשענים מוסדות המפלגה במידה רבה על כוחו האלקטורלי של המנהיג. יו"ר המשוכנע שהמצביעים באים בגללו, נוטה לראות במוסדות כלי בדרך לניצחון ולא מקור סמכות בעל מעמד עצמאי. גוף שמגביל אותו, נראה בעיניו פחות כגורם מאזן ויותר כגורם מפריע.
במשך עשרות שנים התגאתה הליכוד בכך שאינה דומה למפלגות שבהן היו"ר מרכיב לבדו את הרשימה. המחוזות, המרכז, הוועידה והפריימריז העניקו לפעילים תחושה של שותפות ושל בעלות. הם גם הולידו לא פעם רשימות בעייתיות, דילים, מפקדי ארגזים ומועמדים שכוחם בקרב המתפקדים עלה בהרבה על תרומתם הציבורית.
נתניהו יכול להצביע על חברי כנסת שלדעתו הביכו את המפלגה, הרחיקו ממנה קולות והפכו אותה לפחות רחבה ויותר שבטית. אלא שהפתרון שהוא מקדם משנה בהדרגה גם את אופייה של המפלגה. ככל שכוח נוסף עובר ליו"ר, הליכוד מוותרת על אחד הנכסים שהבדילו אותה מיריביה. הפריימריז אינם נעלמים, אבל כאשר המנהיג קובע מראש חלק ניכר מן המסגרת, התוצאות נעשות צפויות יותר, טווח הבחירה מצטמצם, והסיכון מבחינתו פוחת.
ההבדל בין מפלגת מתפקדים למפלגת מנהיג אינו סמנטי. במפלגת מתפקדים היו"ר יודע שהרשימה עשויה לכלול אנשים שאינם חייבים לו את מקומם ולכן יוכלו להתנגד לו בשעת משבר. במפלגה שנבנית סביב המנהיג, רוב הנבחרים תלויים בו במישרין או בעקיפין. מנגנון הבחירה עצמו מייצר נאמנות, ובסיעה כזאת נהוג לבדוק תחילה מה עמדת היו"ר.
למוסדות האלה יש משמעות, מפני שהם מאפשרים לכוח פוליטי להתקיים גם מחוץ ללשכת היו"ר. ראש סניף שמביא מתפקדים, נציג מחוז שמחזיק קבוצה מאורגנת או חבר ועידה שמסוגל לגבש קואליציה יכולים להתמקח, לעכב, לתקן ולעיתים לסכל. אנשי המנגנון קוראים לכך דמוקרטיה פנימית. בלשכת היו"ר נוטים לראות באותה מערכת עצמה מקור לווטו, לדילים ולחוסר ודאות.
מועד הוועידה, סדר היום, זהות הגוף שיאשר את התקנון והרכבו נשמעים כמו פרטים פרוצדורליים, אך בפוליטיקה המפלגתית יש להם השפעה ממשית. החלטה שמתקבלת בהרכב ישן עלולה להיכשל בהרכב חדש. דחייה של שבועות עשויה להעביר כוח ממחנה למחנה בלי לשנות אפילו סעיף אחד. לפעמים השליטה בלוח השנה מועילה יותר מן השליטה בבמה.
גם חיים כץ ממלא תפקיד רחב מזה של מתווך בין המחנות. הוא מכיר את תקנון הליכוד ואת מוקדי כוחו טוב כמעט מכל אדם אחר. מבחינתו השאלה אינה מסתכמת במי חזק יותר. חשובות לא פחות השאלות: באיזה חדר מתקבלת ההחלטה? מי רשאי להצביע? באיזה סדר ועל פי איזה נוסח? הוא יודע כיצד להפוך חרדה פוליטית לסעיף בתקנון, וכיצד סעיף כזה משנה את מאזן הכוחות.
כוחו טמון בפרטים שרוב הציבור אינו מבחין בהם. מקום שהוזז בשני שלבים, מחוז שאוחד או סמכות שעברה מגוף אחד למשנהו עשויים להכריע את עתידם של כמה מועמדים. במערכת כזאת, מי ששולט בניסוח יכול להשפיע במידה רבה גם על התוצאה.
הרעיון להפקיד חלק מעיצוב הרשימה בידי ראשי רשויות חשף את שיטת העבודה של נתניהו, אך גם את גבולותיה. בפגישה בלשכתו הוצבו השרים והבכירים מול ראשי עיריות שתמכו בהרחבת סמכותו. המהלך הוצג לא כהנחתה מלמעלה, אלא כדרישה העולה מן השטח וזוכה ללגיטימציה של נבחרי ציבור.
ראשי הרשויות נועדו לספק יותר מכיסוי למהלך. ראש עירייה שנבחר ברוב גדול יכול לטעון שהוא מייצג ציבור ממשי יותר מחבר מרכז או מקבלן קולות. נתניהו ביקש להישען על הלגיטימציה שלהם כדי לעקוף את המנגנון הישן. אלא שהמחיר שראשי הרשויות נדרשו לשלם היה גבוה. הם היו אמורים לקבל החלטות של חיים ומוות פוליטיים בעניינם של שרים, חברי כנסת ומועמדים בעלי זיכרון ארוך.
הסירוב של ביבס מלמד על מצב הליכוד לא פחות מעוד סקר. תפקיד בכיר ברשימת השלטון בעבר היה קידום כמעט מובן מאליו. כיום גם פוליטיקאי ליכודי ותיק ומקושר מביא בחשבון את האפשרות שהמפלגה תגיע לאופוזיציה ומעדיף לא להמר.
כאן נפגשים שני אינטרסים שאינם תמיד זהים. יו"ר הליכוד אמור להגדיל את כוחה של מפלגתו. מנהיג הגוש צריך לדאוג למספר מנדטים כולל של השותפות. כאשר נתניהו מוותר על מקום ליכודי כדי להציל מפלגה אחרת, הוא עשוי להגדיל את סיכוייו להרכיב ממשלה, גם אם הליכוד עצמה נחלשת בדרך.
לחברי הליכוד קשה להתפעל מן האסטרטגיה הזאת. מבחינתם, הם משלמים במקומותיהם על חולשתן של השותפות. שריון שנועד להציל מפלגה מימין, דוחק מועמד ליכודי אל מחוץ לכנסת. הרשימה הליכודית משמשת כך לא רק את המפלגה, אלא גם כמאגר מקומות של המחנה כולו.
בלב הפרשה נמצא הפרדוקס שנתניהו מכיר היטב. פעם אחר פעם העניקו לו המתפקדים כוח עצום, וכעת הוא מבקש להגן על עצמו מפני חלק מן הבחירות שהם עשויים לעשות. הוא אינו מטיל ספק בנאמנותם אליו. הספק שלו נוגע לשיקול דעתם בבחירת האנשים שיקיפו אותו.
נתניהו זקוק למתפקדים כדי לשמר את הטענה שהליכוד אינה מפלגה אישית. בה בעת הוא מבקש לצמצם את האפשרות שהם יצמיחו מוקדי כוח שאינם בשליטתו. הוא מעוניין בלגיטימציה שמעניקים הפריימריז, אך מבקש להקטין את חוסר הוודאות הכרוך בהם. מכאן נגזרת השאלה שמלווה את כל הוויכוח: כמה עצמאות מנהיג חזק מוכן להשאיר למפלגתו.
כל זה נוגע גם ליום שאחרי נתניהו. רשימה שרבים מחבריה חייבים את מקומם ליו"ר, תהיה ממושמעת כל עוד הוא עומד בראשה, אך עלולה להתפצל במהירות כאשר ייפתח מאבק הירושה. מחוזות, סניפים ומחנות שישמרו כוח עצמאי, יגיעו לאותו יום עם יכולת להמליך מועמדים ולהכתיב עסקאות. הקרב הנוכחי משמש אפוא גם הכנה למלחמה עתידית, אף שאיש מן המעורבים אינו ממהר להודות שהוא כבר נערך אליה.
המחלוקת הזאת אינה עוד מריבה פנימית חסרת חשיבות. מפלגות חושפות את אופיין באופן שבו הן מחלקות כוח, בעיקר כשאין די כוח לכולם. כל עוד הרשימה ארוכה והמקומות רבים, קל יותר להצהיר על עקרונות. כשהמקומות מתמעטים, מתברר מי מקבל את ההחלטות ומי נותר עם זכות השתתפות מוגבלת.
הליכוד עודנה מפלגת מתפקדים. מוסדות, מחוזות, עסקנים ופעילים הצליחו לסכל את רעיון הוועדה המסדרת. הישגו של נתניהו בסוגיית השריונים מלמד עם זאת על גבולות הניצחון שלהם. הם הצליחו להציל את עצם ההליך, אבל עדיין לא ברור כמה סמכות תישאר בידיהם.
אפשר לקיים פריימריז גם כאשר משמעותם מצטמצמת. אפשר להשאיר את הוועידה על כנה, אך להגביל את טווח ההחלטות שלה. כוחם של המוסדות אינו תלוי רק בעצם קיומם. המבחן הוא בשאלה אם הם מסוגלים להביא לתוצאה שהיו"ר לא ביקש ולא תכנן. לכן הקרב עדיין לא הוכרע.
המחלוקת עברה מן השאלה אם יתקיימו פריימריז, לשאלה כמה חופש בחירה יישאר בהם. וזה הסיפור האמיתי של הפריימריז הקרובים: לא רק מי ימוקם במקום ה־18 או ה־22, אלא מי יוכל לטעון בבוקר שאחרי שהליכוד עדיין שייכת לו.
התרעות פיקוד העורף