"נכנסתי לאולפן והתחלנו לדבר ופשוט בכיתי מהבפנוכו, בכי קורע לב כזה שהרגשתי שאני מתחברת מאוד מאוד לכאב הזה של לא מעט אנשים שחוו שכול".
אמיר מספר כי הגרסה הראשונה של התסריט נכתבה כבר בשנת הלימודים השנייה שלו, אך הסרט השתנה ככל שהמלחמה נמשכה והמציאות הישראלית השתנתה מול עיניו. במשך ארבע שנות לימודיו בירושלים הוא הלך כמעט מדי יום באותו מסלול לבצלאל, וראה כיצד הרחובות, הכרזות והשיחות בין האנשים משקפים חברה שחיה בתוך כאב מתמשך.
"בשלב מסוים זה היה פשוט קשה לי מדי לראות את הצורך שלנו בלהדחיק את הכאב הזה שאנחנו נמצאים בו, את הצורך שלנו להעביר אותו לדברים אחרים, והרבה מאוד פעמים הדברים האלה הם אלימות וכאב מסוג אחר", הוא אומר. "אני חושב שזה באמת מה שהיה לי נורא חשוב לעסוק בו בסרט, מה באמת קורה לנו בפנים כחברה".
"המקור איננו"
"יש כל מיני סוגים של התמודדות עם שכול, יש אנשים שמנציחים ומתעסקים, אולי אפילו לפעמים באובססיה, רוצים להנציח את המת ומדברים עליו כל הזמן. ויש אנשים שאולי מדחיקים, יש אנשים שלא עומדים בצער. יש אין-סוף של התמודדויות, המוות זה הדבר שהכי קשה לנו בעולם ובחיים האלו. ולמרות שזה הדבר הכי בטוח והכי וודאי בחיים שלנו, כשהוא קורה לך, אתה הרבה פעמים מוצא את עצמך בלי יכולת להכיל את הכאב הזה. זה פשוט יכול להיות פצע שהוא כל הזמן פתוח.
"הדיבוב הזה היה מבחינתי אתגר גדול. רציתי להתעסק בזה, רציתי לבדוק את זה, וגם באמת נדהמתי מהבחור המוכשר הזה, שלא פגשתי ולא הכרתי. הוא פשוט שלח לי הודעת וואטסאפ מאוד יפה עם התסריט, ואמרתי לו 'אני בפנים'".
אמיר מספר שהבחירה בבנאי הייתה ברורה לו כבר בשלב מוקדם, דווקא משום שהיא מזוהה כל כך עם קומדיה. מבחינתו, היכולת להצחיק נובעת מהיכרות עמוקה עם כאב, ולכן התאימה לדמות שחווה אובדן קיצוני. "קומדיה זה הדבר הכי קשה שאפשר לעשות בעולם האומנות, אני חושב. לדעת להצחיק זה דבר שנובע מכאב מאוד מאוד גדול ומהבנה של כאב, והומור זה בעצם לקחת את הכאב הזה ולהפוך אותו לכוח נורא נורא גדול", הוא אומר.
לדבריו, גם הוא הופתע מהמהירות שבה הצליחה בנאי להגיע אל המקומות הרגשיים שדרש התפקיד. "נדהמתי מהיכולת להגיע לזה בכזאת מהירות", הוא אומר. "זו הייתה מבחינתי זכות ענקית לראות את זה, לחוות את זה, וגם שתהיה לי את האפשרות לביים ולדבר איתה לעומק על כל הרגשות האלו וכל התחושות האלו".
"המציאות נכנסה עד הסוף"
"אני לא יודעת מאיפה הגיע התסריט הזה, אבל הדרך של גלעד להביא את זה דרך התסריט היא מאוד מיוחדת, מאוד חזקה. גם כל הז'אנר הזה של אנימציה, הוא לא מוכר לי, לא באופן הזה, אז זה עוד יותר הגניב אותי, לעשות משהו שלא עשיתי מעולם כשחקנית ואני שמחה שגלעד בחר בי".
"אם זה לכפות עליו את החיים, אז מן הסתם לא, אבל אם זה אדם שרוצה להיות פה, אז הייתי לוחצת על הרבה כפתורים. על הרבה מאוד כפתורים של אנשים שהייתי מאוד מאוד רוצה לאפשר להם לחיות את החיים שוב. השאלה לאיזה חיים הם יחזרו. אנחנו באמת לא יודעים מה יש אחרי המוות".
"אם חס וחלילה נהרג, אז זהו"
אמיר מקווה שהסרט לא יישאר רק בגבולות תערוכת הבוגרים, אלא יגיע לקהלים בארץ ובעולם ויהפוך לחלק מהשיחה על מה שעובר על החברה הישראלית. "אני יותר מהכל רוצה שאנשים יראו, ואני רוצה שאנשים ירגישו, ואני רוצה שאנשים ידברו", הוא אומר. "זה מה שהכי חסר כרגע במדינה, ואני גם חושב בעולם שזה מה שהכי חסר".
התרעות פיקוד העורף