דונלד טראמפ נראה כמו מי שאיבד את זה. מאיים בהשמדה, מבטל תקיפה בן לילה, מכריז על עסקה שאיראן מכחישה, קובע דד־ליין ומשנה אותו. הביקורת הרווחת היא שאין לו מילה, שהוא לא מסוגל לסגור, שצוחקים עליו. אבל כשמפסיקים לנתח את התנהגותו מול איראן ומתחילים לנתח אותה מול שעון החול שלו עצמו, מתגלה היגיון רציונלי לחלוטין.
כרגע טראמפ לכוד בין שלוש מטרות שאי אפשר להשיג יחד: להיות המנהיג שהכניע את איראן ולא התקפל; לא להיגרר למלחמה ארוכה, יקרה ולא פופולרית; ולפתוח את מצר הורמוז ולהוריד את מחיר הדלק לפני הבחירות בנובמבר. כל אחת מהמטרות סבירה בפני עצמה. הבעיה היא שהן לא רק מתנגשות, הן חוסמות זו את זו.