מה אם הדמויות השוליות בסיפור לא יודעות שהן דמויות שוליות?
אצל שייקספיר, רוזנקרנץ וגילדנשטרן הם חברי ילדות של המלט שמוזמנים לחצר המלוכה בידי קלאודיוס וגרטרוד כדי להבין מה עובר עליו, ולמעשה גם לרגל אחריו.
בהמשך הם נשלחים איתו לאנגליה כשברשותם מכתב סודי המורה להוציא את המלט להורג. המלט מגלה את המזימה, מחליף את המכתב באחר, וכך מי שמוצאים את עצמם בדרך לגרדום הם דווקא רוזנקרנץ וגילדנשטרן. המוות שלהם אפילו אינו מתרחש על הבמה. לקראת סופו של "המלט" מגיע שליח מאנגליה ומבשר בדרך אגב: "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים".
סטופארד לקח את המשפט הזה והפך אותו לכותרת. כלומר, עוד לפני שהמחזה מתחיל, הקהל כבר יודע משהו ששני הגיבורים שלו אינם יודעים: אין להם סיכוי לצאת ממנו בחיים.
מה קורה כשהעלילה מתרחשת בלעדיך
בגרסה של סטופארד, "המלט" עדיין מתרחש. רק שרוב הזמן הוא מתרחש אי שם לידם. המלט, אופליה, קלאודיוס וגרטרוד מופיעים מדי פעם, אומרים קטעים שאנחנו מכירים משייקספיר ונעלמים בחזרה אל הטרגדיה הגדולה שלהם. רוזנקרנץ וגילדנשטרן נשארים מאחור ומנסים להבין מה לעזאזל קורה.
הם יודעים שקראו להם לארמון, אבל לא מבינים למה. הם מקבלים משימות, אבל לא מבינים את התמונה הגדולה. הם מנסים לזהות דפוסים בעולם שסביבם, אך שוב ושוב מגלים שהכללים אינם בשליטתם.
כבר בפתיחה אחד מהם מטיל מטבע שוב ושוב, והוא נופל פעם אחר פעם על אותו צד. במקום להתייחס לכך כאל מזל מטורף, השניים מתחילים לתהות אם משהו בחוקי ההסתברות, ואולי בחוקי המציאות עצמה, השתבש. משם הם עוברים ממשחקי מילים לשאלות על בחירה חופשית, מוות, זהות, זיכרון והיכולת של אדם להבין את הסיפור שבו הוא חי.
"המלט" פוגש את "מחכים לגודו"
הרעיון כמעט בכלל לא הגיע לבמה
המחזה שעשה את סטופארד מפורסם התחיל בכלל בצורה אחרת. ב-1964 הוא עבד על יצירה קצרה בשם "רוזנקרנץ וגילדנשטרן פוגשים את המלך ליר". הרעיון היה לדמיין מה קורה לשני השליחים כשהם מגיעים לאנגליה, ופוגשים מלך אחר של שייקספיר, המלך ליר.
סטופארד ויתר בסופו של דבר על ליר, חזר אל תוך "המלט" והבין שהדבר המעניין באמת אינו להמציא לשתי הדמויות הרפתקה חדשה, אלא לשאול איך נראים החיים של אדם שכל קיומו נקבע על ידי מחזה של מישהו אחר.
אפילו אז הדרך לבמה לא הייתה מובטחת. "הלהקה השייקספירית המלכותית" גילתה עניין ואף הזמינה מסטופארד מערכה שלישית, אבל בסופו של דבר לא העלתה את המחזה. הוא הגיע ל"קבוצת התיאטרון של אוקספורד", קבוצת סטודנטים שלקחה אותו בקיץ 1966 לפרינג' של אדינבורו. לא המסלול האידיאלי שנועד להבטיח תהילת עולם.
ואז הגיעה ביקורת אחת
ב-11 באפריל 1967 עלתה ההפקה המקצועית הראשונה של "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" ב-Old Vic, ביתו של התיאטרון הלאומי בזמנו. סטופארד, בן 29, הפך למחבר הצעיר ביותר שמחזה שלו הועלה עד אז בתיאטרון הלאומי. ההפקה הייתה הצלחה, והפכה גם להפקה הראשונה בתולדות התיאטרון המלכותי הלאומי שעברה לברודוויי.
באוקטובר של אותה שנה היא נפתחה בניו יורק, ושם כבר אי אפשר היה לדבר על הצלחה מקרית של הפרינג'. ההפקה רצה 420 הצגות בברודוויי וב-1968 זכתה בפרס הטוני למחזה הטוב ביותר, לצד זכיות בעיצוב תפאורה, עיצוב תלבושות והפקה. תוך קצת יותר משנה, שני אנשים ששייקספיר הרג מחוץ לבמה הפכו את טום סטופארד לאחד השמות החמים ביותר בתיאטרון העולמי.
המחזה עזר להקים תיאטרון בישראל
זה לא נגמר בתיאטרון
60 שנה אחרי אותו ערב באדינבורו, ההיפוך הושלם. שתי דמויות משנה שנועדו למות מחוץ לבמה הפכו לאלמותיים וממשיכים לעלות עליה מדי ערב. בגשר עדיין אפשר לראות אותם מטילים מטבע. הוא עדיין נופל על אותו צד.
התרעות פיקוד העורף