שרה נתניהו הגיעה כדי לספר לציבור שעיוותו אותה ואת דמותה ובנו לה נרטיב שקרי של דמות לא דומה למציאות. "לא מכירים אותי", היא אמרה. "מכירים דמות שהינדסו ועיוותו". התקשורת, מונעת מקנאה, מרוע ומאג'נדה ברורה. המטרה של הראיון הייתה ברורה: לנקות את שמה, להסביר שהאישה שהציבור מכיר היא המצאה תקשורתית ולהציג את שרה האמיתית. אלא שאז היא התחילה לדבר. והכל התפוצץ לה בפרצוף ברגע.
החל מתנועות ראש לא שקטות ועצבניות, מפנים קפוצות ומבט זועם שאפילו הבעית אותי, חלה בדיבור המתלקק והמתיילד שכולנו זוכרים את הצלילים האמיתיים שבוקעים מגרונה והם לא במיוחד מרנינים לאוזן, פסי-כו-לו-גית. מודה שבאתי עם נפש חפצה להכיר את שרה נתניהו מאחורי הכותרות, ולצאת עם ראיון מפרגן ותומך מאישה לאישה, אבל אחרי הראיון הכותרות פתאום נשמעו לי עדינות מדי.
לא צריך היה להציג נגד שרה נתניהו עוד כתבה, לא צריך היה להקרין עוד תחקיר, לא צריך עוד עובד שיתן עדות על התעללות, ולא צריך להוציא עוד הקלטה. שרה נתניהו עשתה את העבודה בעצמה.
אנחנו בבונים?
אחד המשפטים שתפסו אותי במיוחד. שרה סיפרה על אישה ששאלה אותה איך העזה ללכת למספרה בתל אביב, והתגובה שלה הייתה: "למה שאני לא אסתפר בתל אביב? מה, אנחנו בבונים?" לא, גברת נתניהו. אנחנו לא בבונים. מותר לך להסתפר בתל אביב, מותר לך ללכת למסעדה, לפארק, למספרה ולכל מקום חוקי אחר.
אבל מה שהיה מעניין בסיפור לא היה המספרה. היה משהו אחר: שרה הציגה את עצמה כאישה מוחרמת, כמי שאומרים לה איפה מותר לה להיות, כמי שנרדפת רק משום שהיא שרה נתניהו. וכאן מגיעה האירוניה הגדולה: האישה שמספרת על עצמה כעל קורבן חסר אונים היא רעיית ראש הממשלה, חיה תחת אבטחה ונמצאת בלב אחת המשפחות החזקות והחשופות בישראל, היא אוחזת בבתים שונים, פוגשת אישי עולם, ויש לה ספרים וסטייליסטים צמודים על חשבוננו שמגיעים עד לביתה. ובכל זאת, מבחינתה היא הקורבן. המוחרמת. המסכנה. זו שלא נותנים לה להסתפר בתל אביב. ממש מלכה שהגלו אותה מארמון קיסריה.
המלכה שאין לה ממלכה
ואז הבנתי את המילה "מלכה". לאורך הראיון חזרה שוב ושוב תחושה אחת: שרה נתניהו לא מבינה למה לא מתייחסים אליה כמו אל מלכה. היא עצמה השתמשה בדימוי הזה בהקשר של האופן שבו הייתה רוצה שהציבור והתקשורת יתייחסו אליה ואל בעלה.
רק נזכיר לגברת נתניהו במדינת ישראל אין מלך ואין מלכה. מעולם לא היה כאן בית מלוכה. יש ראש ממשלה ויש את רעיית ראש הממשלה. ראש הממשלה אינו מלך ורעייתו אינה מלכה. ראש ממשלה אמור להיות ראש ממשלה של כולם, לעבוד למען המדינה ולשרת את הציבור, לא להיות מלך, ובוודאי לא להפוך את המדינה לממלכה פרטית.
מותר לשרה נתניהו לחשוב שהיא מלכה. באמת. זכותה. אבל ברגע שהתפיסה הזאת יוצאת החוצה בראיון פומבי, לציבור מותר לשאול מדוע היא מצפה למעמד שאינו קיים במשטר שלנו. ואולי כאן נמצאת אחת הבעיות הגדולות של הראיון כולו: שרה נתניהו דיברה מעמדה של כוח, אבל סיפרה את הסיפור שלה מעמדה של קורבן.
"אם בעלי לא היה בפוליטיקה"
כלומר, אילו בעלה היה פוליטיקאי מהמחנה האחר, היא הייתה יכולה להיות מלכה כמו שציפתה. זו טענה נוחה מאוד, וגם כמעט בלתי ניתנת להפרכה. כל ביקורת הופכת מיד להוכחה לכך שהימין נרדף, כל ביקורת על שרה הופכת לביקורת על נתניהו, וכל ביקורת על נתניהו הופכת למזימה להפיל את הימין. כך נבנה עולם שבו אין צורך להתמודד עם הטענה עצמה.
הילדים והמחיר הכבד
אבל גם כאן הוצגה רק מחצית מהתמונה. לצד המחיר יש גם יתרונות, הגנות, קשרים, חשיפה והזדמנויות שאדם פרטי אינו מקבל. ובל נשכח שאחד מהילדים, דואג להתסיס ולהלהיט את הרוחות, בפוסטים והכפשות והפצת שנאה לכל מי שלא תומך באביו ובכל זאת, שרה נתניהו הצליחה להציג את המשפחה כמעט כמשפחה נרדפת שמישהו כפה עליה את החיים האלה.
נו שויין, אם זה מה שעושה לה טוב כאמא נמרה. אבל דבר אחד לפחות היא חשפה, כזה שגרם לנו לנשום לרגע לרווחה ליאיר נתניהו אין תוכניות פוליטיות, הוא לא ייכנס לרשימה ולא מסמן לעצמו לרשת את כסאו של אביו בבית המלוכה.
שרה הצהירה כי יאיר ואבנר אינם מעוניינים להמשיך בדרכו של אביהם בפוליטיקה. מצוין. זו תשובה ברורה לשמועות על עתיד פוליטי אפשרי של יאיר. עכשיו רק נשאר לראות אם המציאות תישאר נאמנה להצהרה.
בתים, אבטחה ואיום קיומי
גם סוגיית האיומים קיבלה מקום משמעותי בכל זאת צריך להצדיק לציבור למה זיני אישר מחשבון כספי משלמי המיסים אבטחה כל החיים לשרה נתניהו וחמש שנים לילדיה. וכאן צריך להיות חד מאוד: איום ברצח הוא דבר חמור. איום על שרה נתניהו או על כל אדם אחר הוא דבר פסול. מחאה אינה רישיון לאלימות.
7 באוקטובר והטלפון שלא הגיע
רגע לפני הבחירות הקרובות שרה נתניהו, אשת הברזל כך מכנים אותה תומכיה, חזרה גם לטענה שאילו היו מתקשרים לראש הממשלה מוקדם יותר, הכול היה יכול להתנהל אחרת. זו טענה כבדה מאוד, ולכן היא דורשת תשובה כבדה מאוד.
אי אפשר להפוך את כל שאלת האחריות על הראש של שיחת טלפון אחת שלא התקיימה וגם אם הייתה מתקיימת באמצע הלילה, מי אמר שנתניהו היה מחשש לא ברור, מרים צבא שלם וגם אם רצה האם היה מתאפשר להרים צבא בהדממה ובשבת חג, שאין תחבורה ציבורית להזניק לוחמים.
"טראמפ ואני חברים טובים"
העובדים, המינויים והטענות שלא נשאלו
שרה טענה שהתקשורת מפעילה עובדים לשעבר, לוחצת עליהם ואף מציעה להם משרות בתמורה לכך שייצאו נגדה. זו טענה מגוחכת וגם חמורה.
אבל הראיון כמעט לא עשה את הדבר הפשוט ביותר: לבדוק. גם הטענות על מעורבותה במינויים, על קשרים עם בכירים, על השפעה בסביבת ראש הממשלה ועל התנהלות אלימה מול עובדים, נשארו מחוץ לעימות משמעותי.
ואז הגיעה משפחת פרקש
שרה דיברה על יאיר גולן ועל המחאה מחוץ למספרה, ושאלה איך אדם שהיה קצין לוחם מסוגל לעמוד מחוץ למקום שבו אישה נמצאת בפנים ומחיצה מזכוכית מפרידה בינה לבין המפגינים. אפשר להבין את תחושת האיום.
אבל איפה השאלה המתבקשת? מה עם ההתכתבויות שפורסמו בעבר בנוגע למשפחת פרקש, משפחה שכולה בקיסריה? על פי פרסומים, שרה נתניהו דרשה לפעול נגד המשפחה ולארגן הפגנה מולה. אם כך איך היא מעזה להלין כמי שבעצמה ארגנה הפגנות כאלה נגד משפחות. למה הפגנה מולך היא הסתה ורדיפה, אבל הפגנה מול אחרים שאת מארגנת היא כלי פוליטי לגיטימי?
טל מאיר
אולי זו הייתה הבעיה המרכזית של כל הראיון. לא שרה נתניהו. טל מאיר. שבמקום להיות מראיינת נראתה כמו עוזרת אישית של שרה. כי גם אם מראיינת אוהדת את המרואיינת, היא עדיין צריכה לראיין. ובמקרה הזה היה קשה שלא להרגיש שהמראיינת הגיעה כדי לאתגר את שרה בערך כמו שחוקר משטרה מגיע כדי לבקש חתימה.
חיוכים, הנהונים, שאלות רכות, בלי "אבל", מעט מאוד "איך את מסבירה?" ואפילו לא פעם אחת "ומה עם הצד השני?". שרה גם לא תמיד איפשרה לטל מאיר להתבטא. היא התפרצה, קטעה והמשיכה, והמראיינת כמעט לא עצרה אותה.
וזה היה מביך. לא רק לשרה שנראתה שתלטנית וחוצפנית. בעיקר לטל מאיר. כי שרה נתניהו לא הייתה זקוקה למראיינת עוינת. היא הייתה זקוקה למראיינת מקצועית.
אם המטרה הייתה לסייע לבנימין נתניהו לקראת הבחירות, קשה לומר שהמשימה הושגה. במקום להציג משפחה רגועה, מחוברת, שקולה ומסוגלת להקשיב לביקורת, הראיון הציג שוב ושוב עולם של "אנחנו מול כולם".
כולם רודפים. כולם משקרים. כולם מנסים להפיל. כולם רוצים לפגוע. התקשורת, העובדים, המפגינים, המערכת, היועמ"שית, גורמים בלשכה ואפילו גורמים מעבר לים. והמסר שנשאר הוא לא "אנחנו חזקים מול כולם". המסר הוא: כולם נגדנו. וזה מסר שמייצר תחושה של ניתוק. ראש ממשלה לא יכול להיות ראש ממשלה של "אנחנו" מול "הם". הוא אמור להיות ראש הממשלה של כולם.
"בלעדיו לא נחיה"
ואז הגיע המשפט שמבחינתי מסכם את הכול: התחושה שהתקבלה מדבריה של שרה נתניהו היא שבלי בנימין נתניהו, לא נוכל לחיות. ביבי נתניהו הוא המדינה, המדינה היא ביבי נתניהו.
וזה כבר הרבה יותר מטיעון בחירות. ראש ממשלה יכול להיות חשוב, מנוסה, כריזמטי, מצליח או כושל, אבל המדינה צריכה להיות גדולה ממנו. כשהמסר הוא לזרוע פחד "בלעדיו לא נחיה", כי פחד הוא כלי פוליטי חזק מאוד עבור אוכלוסיה מוחלשת שמאמינה לסיסמאות. אם אומרים לאנשים שרק אדם אחד יכול להציל אותם, הם יפחדו להחליף אותו.
הטעות הגדולה של שרה נתניהו
אם באמת רצית להוכיח שהתקשורת המציאה אותך, זו הייתה ההזדמנות. אם באמת רצית להראות שאת אישה אחרת, זו הייתה הבמה. אם באמת רצית לומר שהכול מוגזם, היית צריכה לפרק את הטענות אחת־אחת.
במקום זה קיבלנו שעה וחצי שבה לא נשאלו אותה שאלות קשות, ובכל זאת היא הצליחה לייצר בעצמה עוד ועוד רגעים שהחזירו את הצופה בדיוק לדמות שהיא ניסתה להכחיש. היא ביקשה להוכיח שהתקשורת המציאה את שרה נתניהו ובפועל נתנה לציבור לשמוע את שרה נתניהו בלי שהתקשורת תפריע לה.
ואם עד עכשיו עוד היה בי ספק מסוים, אולי הגזימו, אולי ניפחו, אולי חלק מהדברים הוצאו מהקשרם אחרי הראיון נשארתי עם תחושה אחרת. לא שכל כתבה שנכתבה עליה נכונה, ולא שכל טענה נגדה הוכחה, אבל שהפער בין הדמות שהיא ניסתה להציג לבין האופן שבו היא עצמה נשמעה על המסך היה פשוט עצום.
היא לא יצאה צנועה. לא מפויסת. לא רכה. לא מחוברת. היא יצאה כועסת, קנטרנית, מבושמת מעצמה ובעיקר משוכנעת שהעולם כולו עסוק בלרדוף אחריה ואת משפחתה. וזה כבר לא עניין של ערוץ 12 או ערוץ 14. זה לא ימין או שמאל. זה לא תקשורת בעד נתניהו או נגד נתניהו.
זו שאלה פשוטה הרבה יותר: האם רעיית ראש הממשלה מסוגלת לשבת מול ציבור שלם, לשמוע ביקורת, לענות עליה ולא להפוך כל ביקורת להוכחה לכך שהיא נרדפת?
אצל טל מאיר היא קיבלה את התנאים המושלמים לעשות בדיוק את זה. והיא לא הצליחה. להפך. אם עד עכשיו עוד היו אנשים שחשבו שאולי התקשורת הגזימה, שהדמות של שרה נתניהו נופחה ושחלק מהסיפורים הם המצאה, הראיון הזה לא סיפק להם הרבה הגנה. הוא רק סיפק עוד חומר למחשבה.
ולכן, בסופו של דבר, זה היה ראיון גרוע לשרה נתניהו, ראיון גרוע לטל מאיר וראיון גרוע מאוד לבנימין נתניהו. כי במקום לראות מולנו מנהיג ורעייתו שמבינים שהם משרתים את הציבור, קיבלנו שוב ושוב תחושה של ארמון. רק בלי ממלכה. בלי כתר. ובלי מלכה. רק ראש ממשלה אחד ורעייתו, שנראה כי עדיין לא הצליחה להבין מדוע המדינה לא מתנהגת אליה כמו אל מלכה.
התרעות פיקוד העורף