מרבית השירים באלבום מוכרים לכל מי שאי פעם פתח רדיו. "שיר ללא שם", "הבלדה על יואל משה סולומון", "כי האדם עץ השדה" - כולם שירים אייקוניים מהרפרטואר הלא-נגמר של חנוך. עד לאותה השנה השירים היו מזוהים עם מבצעים אחרים והוא החליט לשיר אותם בעצמו.
על "חתונה לבנה" ועל "מחכים למשיח" לא נשאר הרבה לומר. הסיפורים מסמרי השיער על פרץ היצירה החריג והמרד של חנוך שהשתקפו בשני האלבומים הנצחיים האלו, ממשיכים לזרום מכל הכיוונים. ההכרה והחיבוק שלהם זכו לאורך השנים עשו את שלהם. "על פני האדמה" לעומת זאת נשאר פרק מפוספס בקריירה של המוזיקאי האדיר, ולא בצדק.
מעבר לעובדה ש"על פני האדמה" מכיל כמה שירים יפהפיים שחנוך לא מסר לזמרים אחרים, הוא מקפל בתוכו אמירה מהפכנית שרק היום נחשבת כמובנת מאליה. המהפכה שיצר באותן השנים לא רק נגעה לסוג המוזיקה, המילים והסאונד שאפשר להשמיע בישראל, אלא גם אתגרה את החלוקה שבין כותב, מלחין וזמר.
דרישתו של חנוך לעצמאות אמנם לא התחילה ב"על פני האדמה", אבל היא זכתה לתוקף ומשמעות כשהשירים האהובים קיבלו קול אחד ורציף, קולו של מי שמחובר אליהם ברמה הראשונית ביותר. האלבום היפהפה הזה הוא ביטוי לדרישתו של חנוך לחופש ועצמאות, לרצון שלו להיות מסוגל לשיר בקולו את המילים והמנגינות שיצאו תחת ידו.
אנשי תרבות ורוח גדולים מייצרים סביבם "הילה" לא מוסברת. היכולת שלהם לגעת בנצח, "לשלוט" ברגשות של אנשים שהם לא מכירים, הופכת את דמותם למרוחקת ומעוררת כבוד. חלקם אף אפופים מסתורין, מייצרים תחושה שהם נוגעים בעולמות רחוקים.
למרות שביליתי מאות ואלפי שעות עם השירים של חנוך, מעולם לא הרגשתי סביבו את ההילה הזאת. גם כשהוא שר "כי שירי הוא בת קול ברוח / מכתבי השלוח / מעיין כוחי / צחוק ובכי", קולו הישיר והרוטט לא איפשר לי לעטוף אותו בהילה. הפואטיקה שלו הרגישה הכי קרובה שאפשר.
האיש ששר על הפרדס הרטוב ויללת התנים ידע גם לשאול באופן נוקב "את באה אליי או הולכת?" ולזרוק שורה על המלמול של ירדנה היפה. השימוש של חנוך בשפה על כל רבדיה, במילים המעונבות ואלה שנזרקות ברחוב, קיבל מטען ששלח יריות אל המותן ואת הלב לגבהים חדשים.
כל תיאור של מוזיקאי נפתח במילים "יוצר", "כותב", "מלחין", "זמר". כשזה מגיע ליצירה של שלום חנוך, כל ניסיון להכניס אותה לקטגוריות השונות נועד לכישלון. הכישלון הזה לא נובע מחוסר הכישרון שלו אלא מהעובדה שבשירים שהכניס ל-DNA של המוזיקה הישראלית אין צורך לבודד רכיב אחד. היצירה של חנוך תמיד הייתה מכוונת אל השלם - אל הביטוי העצמי ואל החיפוש אחר הבנת עצמו, שמשתקפים בחיבורים שבין מילים, מנגינה וקול.
שלום חנוך לא היה "שם רחוק" משום שהחיפוש שעמד בלב שיריו לא נסב סביב איזו רוחניות או אמת רחוקה. לאורך כל שמונים השנים שלו על פני האדמה הוא חיפש את עצמו, את שלום, המשיך ליפול ולקום בדרך אל אמירת האמת תוך שהוא לא הפסיק להסתכל על עצמו ועל המדינה שהוא אוהב ישר בעיניים. לא נותר לנו אלא להרים את הגיטרה, לשיר בקול ניחר את השירים ולהודות לו בדמעות, בלי לומר מילה. מזל טוב.
התרעות פיקוד העורף