505 ימים בשבי, 505 ימים בחופש
500 יום ועוד חמישה שהה עומר שם טוב בשבי חמאס. מאז שחזר, ספר לעומתם את ימי השחרור. הכניס את המספר הסמלי הזה לתוך היומן והשווה. "עד שלא מזמן עברתי בימי השחרור את מספר הימים שהייתי בשבי", הוא מחייך בביישנות. "כשהגעתי ליום הזה, הוא קפץ לי ביומן של הטלפון והעיר אותי בבוקר".
גם היום שם טוב נראה שמח. שנה וקצת מהסיוט, והצעיר החייכן שתמונתו התנוססה מעל כל במה ובכל פינה וזווית, שהלב התכווץ למראה עיניו הכחולות המבועתות בסרטון החטיפה, נראה כמעט כמו מי שהיה בעבר. כבר הספיק לפגוש את חבריו הישנים והחדשים, להדק את הקשרים עם פדויי שבי כמוהו, לטייל בעולם ולהתחיל בלימודי משחק בארצות הברית כפי שחלם בעבר.
בימים אלה הוא משיק את ספרו הראשון, "מפגש עם עצמי בגיהנום" בהוצאת סלע מאיר. זהו ספר מעניין, רהוט וקולח, שמצליח לתאר את הקושי בדרך ייחודית. שם טוב מצטייר כצעיר קליל וזורם, שעד לפני החטיפה חי את החיים בתנופה, ודווקא התכונות הללו הפכו כנגד כל הסיכויים לאבני דרך בהישרדותו היומיומית.
הכתיבה שזורה הומור לצד רגעי התכנסות, והיא מתארת חוסן נפשי לצד כוחה של הרוח האנושית למצוא אור, נחמה ומשמעות גם במקומות האפלים ביותר. "בכלל לא חשבתי לכתוב על עצמי ספר", הוא אומר בגילוי לב. "כשהוצאת הספרים סלע מאיר פנתה אליי והציעה שאכתוב על השבי, דחיתי אותה על הסף. לא חשבתי שיש צורך בעוד ספר על חטוף, בטח כשיש כבר כמה וכמה ספרים כאלה מאז השבעה באוקטובר. לא רציתי להיות חלק מהמדף הזה של קטגוריית חטופים".
"בכלל, אני מגלה שעם ישראל מורכב מאנשים שאוהבים לאהוב. אנשים מחבקים. מחזקים. מחמיאים. מימין ומשמאל. אני מאוד מרגיש איך כולם סביבי מקבלים אותי ברוחב לב, בסתלבט, בצחוקים. כשהייתי בשבי, היו כמה פעמים שהצלחתי לראות טלוויזיה. ראיתי אל-ג'זירה, ותמיד אמרו שם שישראל תקרוס לתוך עצמה בגלל שיש פילוג וקרע בעם. גם המחבלים אמרו לי את זה כל הזמן, ובשלב מסוים אתה פשוט מתחיל להאמין להם. כמה משמח לראות שהכל שקר ושגדולתו של עם ישראל באחדותו".
"רק שם הבנתי שאני אשכרה חטוף"
עומר שם טוב גדל בבית נוח ומפנק. היה לו כל מה שביקש, ומעבר לכך, אבל הוא גם חונך לעבודה קשה והתרגל לתרום את חלקו בעשר אצבעותיו. "זה היה משהו שליווה מאז שאני ילד קטן", הוא משחזר. "בכל יום שישי, בשמונה בבוקר, העירו אותנו כדי שנצא אל הגינה וננקה אותה. אבא שלי היה לוקח אותי לעבודה שלו ומלמד אותי לסדר את המחסנים של העסק, ומגיל 14 אמרו לי, 'אתה רוצה משהו, לך תעבוד ותשיג אותו בכוחות עצמך'".
אפשר שהדיסוננס הזה, קלילות ונוחות למול ההרגל לעבוד קשה, הציל את חייו בשבי. "בסיטואציות מפחידות הייתי מקליל וזורם", הוא מחדד, "אבל כשביקשו ממני לחפור בורות או לבשל ולנקות למחבלים, לא התבכיינתי ועשיתי כל מה שביקשו".
ההבנה שמשהו רע קורה התחילה כשנשמעו היריות. "היה לנו ברור שצריך לעזוב את המתחם של המסיבה. כולם רצו אל הרכבים ונתקענו בפקק. כשהיריות התגברו, האנשים סביבי התחילו לצעוק שצריך לעזוב רגלית. פתחנו את דלת הרכב ורצנו בשדות. היינו יחד, מיה, איתי ואני, בשדה ענק, רצים על החיים שלנו ביחד עם אלפי אנשים. אני זוכר שהיריות התעופפו לנו מעל הראש, ופתאום ראינו אנשים נופלים אל הקרקע. גופות מדממות, פצועים שזעקו לעזרה. ניסיתי לא לחשוב, נכנסתי למוד של הלם והישרדות והמשכתי לרוץ. בחיים לא רצתי ככה".
"אחרי שבע דקות נסיעה עלינו על כביש 232 ולקחנו את הפנייה ימינה. ראיתי שני טנדרים שחסמו את הכביש ומתוכם פתחו עלינו באש תופת. אורי קפץ מהרכב והתחיל לרוץ, מיה ואיתי נפצעו. שמעתי את מיה צועקת ובוכה לאבא שלה בטלפון. אז צעקתי להם שיתכופפו ובעצמי הרמתי את הראש בזהירות והצצתי החוצה. שלושה מחבלים התקדמו לכיוון הרכב שלנו. ניסיתי לשים את הרכב על רוורס, ללחוץ על הגז עם היד שלי כדי לנסוע לאחור ולברוח מפניהם, אבל הרכב לא זז.
"ואז הם הופיעו בחלון שלנו. הרמתי את הידיים באוויר. המחבל ניסה לשבור את השמשה ולא הצליח. השני פתח את תא הנהג, תפס אותי בשיער ומשך אותי החוצה. הוא גרר אותי על האדמה והכה אותי בחוזקה. עם הנשק, בבעיטות ברגליים. ירק עליי וקשר את הידיים שלי מאחורי הגב. אני זוכר ששאלתי את עצמי אם אני בסרט רע, בחלום בלהות, זה היה כל כך מפחיד ויחד עם זה כל כך לא מציאותי".
"רק אחרי חצי שעה של נסיעה ברחובות עזה הגענו למחסן. בתוכו היה חור ומעל הפתח מנוף קטן שמחובר לחבל שעליו תלויה גיגית. סוג של רכבל נוסח עזה. איש עם קלצ'ניקוב אמר לי, 'כנס'. הייתי קשור עם הידיים מאחור, אז ניסיתי לייעל אותו, אמרתי לו 'גיב' ו'ברינג', הוספתי תנועות ידיים, סימנתי לו שיקרב אליי את הגיגית. בסוף הניחו אותי בתוכה וירדתי לעומק האדמה. רק שם הבנתי שאני אשכרה חטוף".
כמה שעות לאחר מכן הביאו גם את מיה ואיתי. "מיה הוכנסה על מזרן, היא איבדה הרבה מאוד דם ודחפו לה כל מיני חומרים לגוף, אז היא לא הייתה איתנו. גם איתי היה פצוע. בתחילה השכיבו את שניהם לידי, אחרי כמה שעות העבירו את מיה לבית חולים".
שבועות ארוכים היו עומר שם טוב ואיתי רגב סגורים בחדר הקטן עם מחבל ששמר את צעדיהם. הם נעולים בחדר והוא בחוץ, בסלון. בלילות שמעו אותו יורד במדרגות ועוזב. בימים ישב מאחורי הדלת. "היינו שלושה, שני חטופים ומחבל, שלפעמים נכנס לחדר, הסתובב ודיבר איתנו באנגלית מקרטעת. ניסינו ללמד אותו עברית, הוא לימד אותנו קצת ערבית. ידענו שהוא מוכן לרצוח אותנו, ייתכן שרצח חברים שלנו מהנובה, אבל עם הזמן נוצר איזה דיבור. על המשפחה, בית, תחביבים".
"מאוחר יותר סיפרו לנו שסגרו עסקה ואמרו שאיתי עובר למקום אחר. הבנתי שהוא יוצא הביתה ואני נשאר. כשהפרידו בינינו, זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר בשבי, כי כבר התרגלנו לחלוק את הקושי, הרעב והפחדים ביחד. הייתי בטוח שכעבור כמה ימים יחזירו גם אותי, וכשזה לא קרה, הרגשתי שאני הולך ומאבד את שפיותי ושלעולם לא אצליח לצאת. אני חושב שהתקופה לבד אחרי הפרידה מאיתי הייתה אחד הזמנים הכי קשים בשבי. וגם כשהכניסו אותי לכלוב קטן בחושך מוחלט".
50 יום שהה שם טוב בתא קטנטן לבדו ובחושך מוחלט. הוא לא היה מסוגל לעמוד, לא שמע דבר, בבדידות מוחלטת ובהרעבה קיצונית. "בימים הראשונים זה חנק אותי. לא הצלחתי לנשום מרוב חרדה. לאט-לאט התרגלתי לחושך. התחלתי לדמיין דברים, צורות, הדמיון שלי מאוד התפתח בשלב הזה. יום אחד נפל מכיסו של אחד המחבלים פנס קטן, כזה שקונים בדולר. לקחתי והחבאתי אותו, ובכל יום הייתי מדליק את האור הקטן לרגע קצר, לבדוק שהעין עוד רואה.
"אחרי שהשתחררתי, ישבתי פעם עם המשפחה והחברים ומישהו שאל אותי אם אני מתגעגע למשהו בשבי. אמרתי לו שיש בי לפעמים געגוע לחושך המוחלט. כי זו הייתה התקופה הכי קשה, אבל גם התקופה שבה הייתי הכי מחובר לעצמי ולאלוהים".
טראומה נוספת הותירו ההפצצות התכופות. "בעזה כשיש הפצצה, אתה לא רץ לממ"ד. ולכן כשזה נוחת על ידך, זה מזעזע. הפצצה שואבת חמצן מבפנים ושולחת אותו החוצה. קודם כל אתה שומע את השריקה, אחר כך בום מטורף, ובסופו הדף ענק שמרעיד את כל הבניין. בכל הפצצה הייתי בטוח שהבניין קורס עלינו וכל החלונות היו מתנפצים והאבק היה חונק אותנו.
"הפעם הראשונה הייתה כשאיתי עוד היה בחדר. הוא ישן, ופתאום החלון התפוצץ, היה בום ענקי וכל החדר רעד והתמלא באבק. זו הייתה סופת אבק שחורה, וכל הרחוב התעורר ושמענו צעקות ובכי. אחרי האש הגיעו גם מים מצנרת שהתפוצצה. זו הייתה הפגזה רצינית, ממש לידנו. אני זוכר שאיתי ואני החזקנו ידיים ולא ידענו את נפשנו. מאוחר יותר המחבלים הביאו לנו חתיכת בד כדי לכסות את הפנים. אבל גם עם חתיכת הבד האוויר בחדר היה כבד מאוד. השתעלנו, התקשינו לנשום".
"חשבתי על ההורים שלי, דמיינתי את עצמי במקום אחר, קיוויתי והתחברתי לאלוהים, וכשקיבלתי עט ודף, כתבתי רשימה של דברים שאעשה כשאצא מהשבי. הרשימה הזו הייתה סוג של זימון לטוב. אמא לימדה אותי שאם רוצים להשיג משהו, כותבים אותו כדי לזמן אותו. הייתי קורא את הרשימה בכל יום, לפעמים גם כמה פעמים ביום ומתעודד. רק כשהייתי בכלא החשוך לא הצלחתי לקרוא, אבל מיששתי את הפתק ואפילו זה עזר".
אור קטן בתוך החושך
כמה וכמה פעמים דיברו עם שם טוב על שחרורו הקרב, ולבסוף נסוגו. הדבר דמה לרכבת הרים אכזרית. תקווה אדירה ונפילה לתהומות הייאוש. בפברואר 2025 זה סוף סוף קרה. "כל כך הרבה פעמים שמעתי שיש עסקה שהתבטלה, שבשלב מסוים אמרתי לעצמי, עד שאתה לא בידיים של החיילים זה פשוט לא קורה ואל תתרגש", הוא משחזר.
בבוקר השחרור שם טוב וכהן נדרשו להשתתף בסרטון שבו הם ניצבים בסמוך לעץ כרות ואומרים את מה שהכתיבו להם להגיד. "ביקשו מאיתנו להצביע על העץ ולהגיד שהוא עתיק יותר ממדינת ישראל ובכל זאת הצבא הרס אותו. אחר כך העלו אותנו לרכב. נסענו כארבע שעות בתוך עזה, כי היה עיכוב עם השחרור של האסירים שלהם מהכלא בישראל. זה כל כך התארך, שהיה שלב שבו חשבתי שיכול להיות שזה לא יקרה לבסוף ונחזור למנהרה. ופתאום שמענו צעקות ומחבלים עם נשק באוויר ורק אז הבנתי שזה קורה. אני זוכר שעמדתי על הבמה וראיתי את הרכב של הצלב האדום ממש מולי, ואמרתי לעצמי, אם רק אצליח להיכנס לתוכו אז אהיה מוגן".
הפגישה עם ההורים והמשפחה הייתה מטלטלת. "קשה להסביר במילים את ההתרגשות הגדולה, את מה שעובר לך בראש כשאתה רואה את המשפחה בפעם הראשונה אחרי כל מה שעברת. זו הרגשה שיש בה הכל - שחרור, הקלה, חום, אהבה. אני זוכר שאמא שלי אמרה, 'זהו, עכשיו אתה מוגן'. ואבא רק הסתכל עליי ובכה. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי אותו בוכה".
הדרך הארוכה הביתה
גם היום, שנה וחצי בחופש, המשפחה היא המשענת והמקור לריפוי ולחוזקה. "כשאבא שלי אומר, 'עומר, תוציא את הזבל', אני כמובן שומע בקולו", הוא מחייך. "לא עושים לי הנחות. אין אפליה מתקנת, אולי בעצם יש אצל אמא בקטנה, אבל דווקא אבא שלי חושב שכדאי לי להיות עסוק ולעבוד קשה עוד יותר כדי שאצליח ואתקדם. הוא לא רוצה שאשקע".
התרעות פיקוד העורף