כאשר איריס קול העלתה את סוגיית האנטישמיות והסכנות שאורבות לישראלים ויהודים מחוץ לישראל, אלמגור חידדה את עמדתה וקראה גם לאנשי מקצוע שעזבו לשוב לארץ.
"אין מקום אחר יותר בטוח מהמקום הזה. אתה מרגיש לא בטוח? תילחם על הביטחון שלך, תעשה הכול כדי שיהיה בטוח, אבל לא לברוח. זקוקים לרופאים שיבואו הביתה. אלה שהלכו לחפש בשדות זרים, אני מבינה אותם, אבל לא מסכימה איתם בשום אופן. בואו הביתה".
אלמגור, בת 87 וחצי, סיפרה כי בשלב הזה בחייה היא כבר אינה חוששת להשמיע עמדות שעשויות לעורר מחלוקת. לדבריה, בעוד שבעבר היה לה חשוב כיצד דבריה מתקבלים, כיום היא מרגישה צורך לומר בגלוי את מה שעל לבה.
"פעם היה מאוד חשוב לי שאנשים יבינו למה אני מתכוונת. היום נוצר מצב שאת לא יכולה להגיד משהו שהוא לא בקונצנזוס, אבל זה כבר לא אכפת לי. אני אומרת את מה שעל ליבי. אני חייבת לעצמי להגיד את האמת שלי, גם אם זה לא נעים לאוזן של מישהו".
את מקור הכוח שלה היא מוצאת גם היום על הבמה. "העבודה מעמידה אותי על הרגליים. אם לא העבודה, לא הייתי יכולה לשרוד. אני מאושרת לצאת בבוקר לעבוד, ואני מציעה לכל אדם שתהיה לו סיבה לקום בבוקר".
"אני משחקת את אלי המבוגרת. זה סיפור על אהבה אולטימטיבית ואדירה. הקהל נסחף אל הסיפור, ובסוף עומד על הרגליים ובוכה", סיפרה. "אני שחקנית כבר שבעים שנה, וזו חוויה אחרת בשבילי. הצעירים פה בהצגה הם מופלאים אחד אחד".
החזרות להצגה התקיימו בחלקן גם בצל המלחמה והאזעקות, ואלמגור סיפרה על המציאות שאליה נאלצו השחקנים להסתגל. "רוני דלומי באה באזעקות עם הילדה שלה תלויה עליה, והילדה לא הייתה מוכנה לעזוב אותה. היא אמרה לה 'אימא עכשיו תשירי, עכשיו רוקדים'. נאלצים לבוא עם הילדים לעבודה, אין מנוס".
התרעות פיקוד העורף