בטור דעה שפורסם ב"ניו יורק טיימס", מנתח הפרשן הבכיר ברט סטיבנס את מערכת הבחירות הנוכחית בישראל, ומציג ארבע תובנות מרכזיות על משמעותן עבור אזרחי המדינה והעולם כולו.
ראשית, סטיבנס מזכיר נתון שלעתים קרובות נשכח בשיח הבינלאומי: עצם קיומן של הבחירות. בעוד שישראל מקיימת הליך דמוקרטי, תחרותי וחוקי, שכנותיה באזור רחוקות מכך. מהרשות הפלסטינית תחת מחמוד עבאס, דרך שלטון האימה של חמאס, ועד למשטרים במצרים, בטורקיה, בירדן ובלבנון – מדובר באזור רווי רודנויות. לדבריו, קשה לקחת ברצינות את מבקריה החריפים של ישראל בעולם, הקוראים ל"שחרור פלסטין", מבלי להשמיע ביקורת קלה ביותר על העריצות ברמאללה ובעזה.
התובנה השנייה של סטיבנס קובעת כי למרות ההכרזות על "הבחירות החשובות בהיסטוריה", מעט מאוד צפוי להשתנות מבחינת המדיניות. בניגוד למהפכים של 1977 או 1992, הפעם כל המועמדים המובילים מגיעים מהימין. איש מהם לא תומך במדינה פלסטינית, בנסיגה מהגדה המערבית או בהקפאת בנייה בהתנחלויות. כולם מציגים קו ניצי מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. ללא רוב ברור, לא צפויים שינויים טקטוניים, כולל בסוגיית גיוס החרדים.
מכאן נובעת התובנה השלישית: הבחירות הללו אינן על מדיניות, אלא על הרוח הישראלית ועל עיקרון "כלל ישראל". מאז שחזר לשלטון בשנת 2022, טוען סטיבנס, נתניהו רמס את הערכים הללו. הוא קרע את המדינה עם הרפורמה המשפטית, התעלם מאזהרות מערכת הביטחון, מנע הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאירועי ה־7 באוקטובר תוך התנערות מאחריות, ואפשר לקיצוניות לפרוח בחסות השר איתמר בן גביר, אותו הוא מתאר כאדם המושמץ ביותר שכיהן אי פעם כשר בישראל.
אמנם סטיבנס, בטורו ב"ניו יורק טיימס", זוקף לזכותו של נתניהו הישגים דרמטיים ובהם כלכלה חזקה, שותפויות אסטרטגיות עם מדינות ערב, הפגיעה האנושה בחיזבאללה שהאיצה את נפילת משטר אסד בסוריה, ועיכוב תוכנית הגרעין האיראנית. ואולם, הוא מדגיש כי כל אלה אינם מכפרים על קריעת הברית הבסיסית בין הישראלים.
לסיכום, סטיבנס קובע כי מה שמונח על הכף אינו "מעמדה" של ישראל בעולם, המבוסס ממילא על ביקורת נגועה בבורות ובצביעות. המבחן האמיתי הוא האם העם, שנשא בנטל הטרור והטילים בגבורה חסרת תקדים, יזכה סוף סוף בממשלה שראויה לו.
התרעות פיקוד העורף