אם צריך לבחור מילה אחת שמשקפת את רוח התקופה שאנחנו חיים בה, אפשר לומר שהמילה "ויראלי" תזכה במקום הראשון. היום כל בעל עסק, ולו הקטן ביותר, שלא לומר כל זב חוטם, מחזיק בידיו טלפון סלולרי וחשבון ברשת החברתית ויכול באמצעות תוכן טוב לעשות פלאים. מה זה עושה לחברות ההפקה? נדמה שהן לא מתרגשות מהנגישות של כמעט כל אדם להפיק לעצמו סרטון.
"אם בעבר היית צריכה פילם 16 מ"מ ומעבדה, כל מי שיש לו היום מכשיר סלולרי יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל הקושי הוא לא ההפקה, אלא מציאת הקהל", אומר גל גרינשפן, מנכ"ל ומייסד־שותף לצד רועי קורלנד בחברת גרין פרודקשנס, חברת ההפקות הגדולה בישראל שחולשת לא רק על תחום הקולנוע והטלוויזיה הישראלי (והאוסטרלי), אלא גם עוסקת בהפקת פרסומות וסרטוני תדמית לחברות ההייטק והסטארט־אפ המובילות בישראל ובעולם. בשיחה חצי טרנס־אטלנטית נפגשנו קורלנד מגבעתיים, גרינשפן ממלבורן ואני מתל אביב כדי להבין איך מנהלים עסק בקנה מידה בינלאומי בשלט חצי־רחוק, איך עובדים על סרטונים לחברות בינלאומיות ומה סוד ההצלחה שלהם: רמז - העובדים.
אז היום לא רק מי שיש לו כסף יכול להפיק סרטון ברמה בינלאומית...
גרינשפן: "יש כל כך הרבה תוכן טוב, וצריך למצוא את הקהל הנכון לתוכן שיוצרים. אנשים חושבים שיש חברות הפצה, סוכני מכירות וכאלה שמשווקים, ואת יודעת את זה כמונו, אבל בסוף הם צריכים את הצוות שלא מתפשרים עליו. מה שאני תמיד אומר הוא שיש חשיבות גדולה יותר לליהוק האנשים מאחורי המצלמה מאשר לליהוק האנשים לפני המצלמה. כן, צריך לזכור שההפקה הפכה להיות פשוטה יותר, אבל ההגעה לקהל הפכה להיות הרבה יותר קשה".
קורלנד: "אנחנו חיים בעידן של ריבוי אינפורמציה, והרבה יותר קשה לבלוט. אני יכול לצלם את אותו סרט כמעט בכל תקציב אפשרי, אבל בסופו של דבר אם התסריט לא יהיה טוב והבימוי לא יהיה טוב, זה לא משנה באיזו מצלמה אני מצלם אותו. אני רואה את זה בכל תחום: אם יש משהו טוב, לא צריך הרבה כסף כדי להפיק אותו".
גרינשפן: "התקציב הוא לא מה שיגרום לקהל הרחב לראות את זה, בסוף צוות הפיצוח הקריאטיבי הוא זה שעושה את העבודה".
צוות לעניין
קורלנד וגרינשפן הכירו בצבא, ובשנת 2009 פתחו את חברת ההפקות גרין פרודקשנס במטרה אחת: להיות בינלאומיים לא רק בתחום הקולנוע, אלא גם בתחומי הטלוויזיה והפרסום. את מספר ההפקות שחולשות על שלל תחומים - בין שבתחום הקולנוע, כגון "לשחרר את שולי" ו"ערוץ הכיבוד", כמעט בכל פרסומת שנייה שאנו רואים בטלוויזיה או בחוד החנית הפרסומי של סמסונג, אמזון ואפילו חברות טק מצליחות, כמו מאנדיי ופלייטיקה - הם כבר לא סופרים.
שאלת הביצה והתרנגולת: מה בא קודם - הפרסום או הקולנוע?
קורלנד: "זה משהו שתמיד עבדנו עליו במקביל בכל המחלקות שלנו. אנחנו עובדים עם כל משרדי הפרסום, עושים זאת גם בישראל וגם באוסטרליה ובניו זילנד, ומפעילים קרוב ל־700 פרילנסרים בחודש, שעובדים איתנו כמעט מהיום הראשון. פעם הייתי פותח את הפרסומות כדי לראות מה עשו המתחרים, והיום כיף מאוד לגלות לפעמים בברייקים מסוימים שאת רוב הדברים אנחנו עשינו, בין שזה משהו שקשור למשרד הביטחון ובין שזה חלק מהשקה של רכב. אנחנו נוגעים בכל נושא ובכל תחומי החיים".
גרינשפן: "אותי תמיד שואלים מה חשוב לי יותר או איך אנחנו יכולים לעשות כל כך הרבה דברים, אז מה שהכי חשוב לנו הוא האנשים שאנחנו עובדים איתם. אנחנו מקדישים המון זמן לבחירת הצוות, וזאת הסיבה שכמעט כל מי שעובד איתנו כרגע היה איתנו ממש מההתחלה. אנחנו עובדים גם עם טאלנטים מקומיים בכל טריטוריה כדי לייצר תוכן שעובד ברמה הבינלאומית, וזה היה הפוקוס שלנו מתחילת הדרך. אבל בסוף הכל מתקשר לדמויות שמנהלות אצלנו את כל אחת מהמחלקות".
עולם הפרסום, ואפילו עולמות ההפקה שחולשים על פני יבשות, נראה לי תמיד קסום ומעין בועת זהב, קצת כמו הייטק. אז אם הכל כל כך טוב, למה אוסטרליה ולא הוליווד?
גרינשפן: "זה תחום קשה, אך ברגע שיש לנו האנשים הנכונים והצוות הנכון, הכל יותר קל. והוליווד - כבר פאסה. ברצינות, בהוליווד השוק מוצף ורווי מאוד. באוסטרליה השוק דובר אנגלית ועוד לא הגיע למיצוי הפוטנציאל שלו. יש שם תמיכות ציבוריות, כמו בארץ, בכל הנוגע ליצירה מקומית. וחוץ מזה, הרגשנו שאנחנו יכולים לבוא ולהוביל בזמן יחסית קצר".
קורלנד: "לפני חמש שנים וחצי הרגשנו שהגענו למעין תקרת זכוכית בישראל והתחלנו לעשות מחקרי עומק, לראות איפה יש השקעות ממשלתיות חזקות וגם תוכן איכותי. גילינו, למשל, שבניו זילנד יש כאלה, ומדובר גם במקום שמגיעים אליו ממקומות שונים בעולם לצלם בו. הגלובליות הזאת סקרנה אותנו מהיום הראשון, ותמיד חשבנו כך. לדוגמה, החבירה של לורנס פישבורן ממטריקס ופלייטיקה לקמפיין. תמיד הפיל בחדר היה לדבר בשפה שמתאימה גם לקהל האמריקאי וגם לקהל האירופי".
הסוד של החברה, לדבריהם, טמון בכך שהם מסרבים להיות ביצועיסטים. "אנחנו מקבלים תסריט ממשרד פרסום, אבל לא מעוניינים להיות הביצועיסטים שלו, אלא לקחת את התסריט בקובץ ולהפוך אותו לקריאטיבי הרבה יותר", מסביר קורלנד על שיטת העבודה. "זה מוכיח את עצמו בכל פרויקט שאנחנו עושים. אנחנו עוברים עם כל לקוח תהליך קריאטיבי, לכן התוצר הוא טוב. הרי אנשים שעבדו על זה לקחו אותו מעבר למה שהיה כתוב בקובץ".
היום הדרישה הזאת גם בוודאי באה מחברות, בטח מחברות סטארט־אפ שחייבות לבלוט.
"לא רק היום, תמיד רצו את זה. גם סקסי להגיד את זה. בסופו של דבר מחברות ההפקה נדרש להביא את הערך המוסף הזה. עשינו קמפיין לא מזמן לסמסונג הישראלית, ובחברה העולמית ביקשו להשתמש בו, ובסוף זאת ההצלחה האמיתית. מבחינת הנראות, נראה כאילו עשינו אדפטציה למשהו מחו"ל, שבסופו של דבר צולם ובוים פה בארץ והופק על ידי צוות ישראלי".
קורונה קצרה
תקופת הקורונה נתנה להם בום קטן, שנמשך רק שבוע. "הוצאנו את העובדים לחל"ת, ושבוע אחר כך החזרנו אותם", אומר קורלנד. "ידענו שאנחנו לוקחים פה סיכון, אבל הבנו שאנחנו רוצים לשמור על הצוות שלנו ועל ההון האנושי שלנו. והיינו באמת בין חברות ההפקה היחידות שהמשיכו לצלם". המשרד שהוקם בעבר מחדר אחד קטן הפך לשני סניפים, שהמקומי שבו חולש על פני 600 מ"ר בגבעתיים ממש ליד סביח עובד. לצד 700 פרילנסרים המועסקים מדי חודש בחברה, בגרין מעסיקים 42 אנשי צוות קבועים הן בישראל והן באוסטרליה.
מה החלוקה ביניכם?
קורלנד: "אני מנכ"ל הסניף הישראלי, וגל אחראי לסניף האוסטרלי והניו זילנדי, אבל אנחנו עובדים בסינרגיה מלאה".
גרינשפן: "אנחנו נותנים קונטרה זה לזה מבחינה עסקית, כל הזמן מעודכנים בפרויקטים ואפילו משתפים פעולה. לפעמים הצוותים מתערבבים ומנסים להתניע פה פרויקט שלא מצליח בארץ ולהפך. הרבה פעמים אנחנו נותנים לצוות אוסטרלי או ישראלי לבדוק את הפרויקטים שהצד השני עושה כדי לתת אינדיקציה מדויקת ומהודקת יותר. למשל, אנחנו עובדים כאן כרגע על קמפיין של אמזון, והצוות הישראלי נותן אינפוטים מהצד השני".
קורלנד: "אנחנו מקפידים על שיחה שבועית בת שעתיים וחצי, שנועדת לא רק לעניינים שוטפים, אלא גם להפריה הדדית. חשוב לנו בכל רגע נתון לדעת מה קורה בצד השני הן מבחינת תוכן פרויקטים והן מבחינה כספית".
גרינשפן: "אחד הדברים שאנחנו עושים שנים הוא לקיים מעין ישיבות פלייליסט, ממש כמו שעושים בגלגלת. לפני שאנחנו לוקחים פרויקטים, אנחנו מייצרים שולחן עגול וירטואלי, מקבלים פידבקים מאנשים מכל מיני טריטוריות ועושים סיעור מוחות על מה שאנחנו מאמינים בו, על מה החלום הוורוד שלנו ואיך לוקחים רעיון מנקודה אחת אל עבר החלום הוורוד. פעם הישיבות האלו היו מנוהלות על ידינו, אבל היום הן גם קורות בלעדינו באמצעות הצוות שלנו".
שאלה של ישראלים שחושבים שהדשא של השכן ירוק יותר: שם קל יותר?
גרינשפן: "בכל מקום יש הקשיים שלו".
קורלנד: "לפעמים אני בוכה ולפעמים הוא. זה עסק גדול. ואני חושב שכדי שכל עסק יצליח, צריך אמביציה, עבודה קשה ותעצומות נפש. אין עסק קל ובעיקר לא בתחום שלנו. אם אני מדבר על התחום המסחרי, לקוחות בכל העולם יכולים להיות תובעניים, ובתחום הקולנוע גם כן. בכל מקום שהולכים אליו צריך לגייס כסף".
גרינשפן: "זאת גם עבודה מסביב לשעון בכל מקום. צריך למצוא כל הזמן את הדרך שבה דברים יכולים לקרות בצורה המיטבית".
מתי מתפשרים על "מסחרי" באומנות, אם בכלל?
קורלנד: "אנחנו רוצים ליצור תוכן טוב בכל תחום, ו"מסחרי" הוא לא מילה גסה. יש נטייה להפריד בין השניים, אבל זאת הטעות בעיניי".
גרינשפן: "אנחנו משתדלים שהתוכן המגוון שלנו יהיה כזה שנוגע לנו באיזשהו מקום, משהו שחשוב לנו לספר ולומר לעולם".
עד כמה נטפליקס ודיסני דוחקות את חברות ההפקה החוצה?
קורלנד: "בעיניי הן לא דוחקות, אלא דווקא נותנות פוטנציאל לתחום ועוד כסף בשוק. זה תחום קצת אחר מהקולנוע, ושוב אנחנו חוזרים לשאלה 'איך מגיעים לצופים?'. ואפשר לראות שבסוף גם אמזון, גם נטפליקס וגם דיסני - כולם מגיעים לצופים וכולם משקיעים בתוכן בינלאומי, ובתקווה שגם בארץ תהיה חקיקה כזאת לתמיכה בתוכן מקומי. גם הם מחפשים תוכן מקומי שידבר לקהל בינלאומי, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות".
לקראת סיום, אי אפשר בלי שאלת מיליון הדולר: יש קהל ישראלי לקולנוע?
גרינשפן: "אם את שואלת מה ההבדל בין התקופה שלפני הקורונה ואחריה, בעלי בתי הקולנוע מתקשים, אבל אנחנו מאמינים שהקהל יחזור וזה עניין של זמן. הקהל התרגל לשבת על הספה. כן, זה תמיד מפתיע, אבל יש מספיק קהל. אנחנו רואים את זה - יש מספיק כדי להחזיר את התעשייה למסלול. ברגע שגופי השידור ישקיעו עוד בסרטים, זה יעזור לנו מאוד להגיע לקהל, וגם כאן אנחנו מקווים שתהיה חקיקה. בכל המדינות בעולם, חוץ מארה"ב, יש חוקי השקעה בתוכן מקומי ורגולציה, וגם בארץ זה משהו שכבר צריך להיות".