הקריסה הראשונה הייתה ביטחונית: אנשים נחטפו ממיטותיהם, מחבלים הסתובבו ברחובות כאילו הם בעלי הבית, הגדר נפרצה, פוצצה ונדרסה, ולמרות גילויי גבורה של מי שעמדו על משמרתם, הרי שצה"ל ויתר כוחות הביטחון בוששו מלהגיע ולהציל. יממה אחרי התברר שהקריסה היא גם אזרחית. פצועים פונו לבתי החולים בלי ויסות מינימלי, מלאכת זיהוי ההרוגים התניעה לאט, רוב משרדי הממשלה לא תפקדו וההנהגה, במקום שתהווה דוגמה אישית, הייתה תחת הלם עוד יותר גדול מזה שאחז בציבור.
בהייטק נרתמים לשיקום הנגב המערבי: תוכנית חדשה ליצירת מאות משרות הייטק חדשות בנגב
ישראל במצב חירום כלכלי? כך השפיעה המלחמה על העוני בישראל
באין מענה, נכנסו יוזמות התנדבותיות לוואקום והתחילו לעבוד ולמלא את מקומם של הגופים שהיו אמורים להיות שם. כמו בהיבט הביטחוני, גם במישור האזרחי הסימנים היו כתובים באדום על כל קיר, אבל תרבות "הסמוך" הישראלית גרמה לכולנו להיות בטוחים, שאם צלחנו משברים כמו הקורונה ויצאנו מחוזקים, ככה נתגלגל גם הלאה.
אלא שאסון 7 באוקטובר, על תקדימיו המחרידים וההיקף העצום שלו, מוכיח לכולנו שדרושה היערכות מיידית ומקיפה כדי להקים את המערך האזרחי מחדש - ועל יסודות מוצקים ועמוקים יותר, תוך שינוי הקונספציה, כן, גם לכאן הגיעה הקונספציה השגויה.
ב"פורום ארלוזורוב", מכון מחקר לעיצוב מדיניות חברתית וכלכלית, שהוקם על ידי ההסתדרות הכללית (ופועל כדי לסייע למקבלי ההחלטות באמצעות מחקר וידע מתקדמים ומבוססי נתונים), הבינו שאם לא נתעשת ונבנה תוכנית סדורה, הבעיות שבהן נתקלים אזרחי ישראל בהתנהלות היומיומית מאז פוגרום שמחת תורה, יתעצמו ויהפכו את חיינו כאן לבלתי נסבלים.
היום שאחרי
שני אנשי הפורום, עמית בן צור, מנהל מכון יסודות, ויוני בן בשט, ראש תחום מחקר כלכלה ושירותים חברתיים, גיבשו את "פרויקט היום שאחרי", פרויקט רחב היקף שנותן מבט מאקרו כלכלי על השירותים האזרחיים ומדיניות הממשלה היום, ואת מה שצריך לשנות בהם.
השניים צללו לתוך הנתונים שמפרסם ארגון ה־OECD לגבי תקציבי המדינות החברות בו. פילחו, סיווגו את המסקנות וניתחו את הממצאים, תוך שהם בוחרים מספר משרדים קונקרטיים. מהצד השני, הם בחנו גם איפה עומדת ישראל מול כל אחד מהפרמטרים, באמצעות מחקרים אקדמאיים כחול־לבן - ואיתרו את הבעיות העיקריות שאיתן אנחנו צריכים להתמודד.
"הדבר הראשון שבדקנו", אומר בן צור, "האם אנחנו שונים ממדינות אחרות, והאם מדובר בכשל של הממשלה האחרונה או שהוא כשל מתמשך שהלך והתעצם. לא מדובר בכשל שהתחיל בינואר 2023, עם הקמת הממשלה הנוכחית, אלא הולך 20 שנים אחורה, ל־2003. בנימין נתניהו היה אז שר אוצר שהמשיל את משל 'האיש השמן', המגזר הציבורי, שנמצא על גבו של 'האיש הרזה', המגזר העסקי. המטרה הייתה לצמצם ולהפחית ולייעל את המגזר הציבורי, כדי לתת יותר מקום למגזר העסקי". ובן בשט מוסיף, "לא רק הקונספציה הביטחונית כשלה, אלא גם הקונספציה החברתית, שנתניהו היה זה שהוביל, למרות שאין סיבה שתהיה תחרות בין המגזרים. ניתן לקיים מדיניות שבה השוק הפרטי משגשג לצד מגזר ציבורי יעיל".
אבי התפיסה שאימץ נתניהו היה נשיא ארה"ב לשעבר רונלד רייגן, שבנאום ההשבעה שלו בינואר 1981 אמר שהממשלה היא לא הפתרון אלא הבעיה. אנחנו צריכים להקטין את הממשלה, שלעולם תהיה מסורבלת ולא יעילה, ומהצד השני צריך לטפח מגזר פרטי צומח וחדשני. התפיסה הזו אומצה ברוב המדינות המערביות: הקטנת המגזר הציבורי כדי לפנות מקום לפרטי, מתוך תפיסת ה־"או או".
בן צור: "אלא שכדי שהמגזר הפרטי יהיה חדשני, הוא חייב מגזר ציבורי שמשקיע בו, סביבה תומכת שבתוכה עסקים יוכלו לצמוח, מגזר ציבורי שייקח סיכונים שהמגזר הפרטי לא יעלה על דעתו לקחת. את ההייטק הישראלי הקימו קרנות הון סיכון ממשלתיות והמדען הראשי. רק שת"פ יכול להביא להישגים כאלה".
סוציאל וקפיטל
ומדינות שהצליחו בשילוב הידיים הזה, כמו אוסטריה, בלגיה, פינלנד, הולנד ושוודיה מוכיחות שהנוסחה הזו מנצחת. כולן מדינות קפיטליסטיות, תחרותיות, עם תוצר לנפש גבוה ומגזר ציבורי גדול.
כשהם מדברים על מגזר ציבורי גדול, בן צור ובן בשט לא מתכוונים לממשלה עם 38 שרים, ותתי־משרדים. הם לא מודדים כמה שרים יש, אלא איזה סכום הממשלה משקיעה בשירותים האזרחיים, לא בכמה תקציב המדינה גדל, אלא מהו הסכום שמושקע בצורכי האזרח מול גודל הכלכלה והתוצר.
בן בשט מסביר שלפני 2003 קו השבר התפיסתי שלנו גירדה מדינת ישראל את ממוצע ה־OECD, בהשקעה בשירותים האזרחיים, שעמדה אז על 34% מהתוצר, וזה של ה־OECD עמד על 36%. היום ההשקעה שלנו הצטמצמה משמעותית והיא עומדת על 31.4% מהתוצר ואילו ההשקעה האזרחית במדינות ה־OECD גדלה דרמטית ועומדת על 41.3% מהתוצר. כשאנחנו מתרגמים את זה למספרים, הוא אומר, הפער הזה עומד על 171 מיליארד שקל.
בן צור: "התקציב שלנו חייב להיות הרבה יותר גדול ממה שהוא היום. במקום 510 מיליארד, 680 מיליארד. 171 מיליארד הוא לא מספר קדוש, אבל נותן סדר גודל של הפער, זה לא מיליארד לפה או מיליארד לשם. ולכן אנחנו מתעוררים אחרי 7 באוקטובר ומגלים שמערך בריאות הנפש שלנו קורס, השירותים לא מתפקדים, וזה בנוסף למחסור במורים ובשוטרים, פקקים, תחבורה ציבורית כושלת, פער בין מרכז לפריפריה שלא משתנה".
לנו יש הוצאות ביטחון כבדות שאין למדינות ה־OECD.
"אם מורידים אותן, מגיעים ל־90 מיליארד שקל בחסר. הבעיה היא, שגם אם נזרים את הכסף הזה למגזר הציבורי, הוא לא יוכל לנצל אותו. אם חסרים פסיכולוגים לילדים או בעלי מקצוע אחרים, זה לא יקרה מהיום להיום. צריך לבנות את זה באמצעות תשתית, צוותי עזר, אוניברסיטאות, זה חייב להיפרס על פני כמה שנים. כדי לסגור את הפער הזה צריך להתחיל מחר בבוקר, לקבוע שמגדילים כל שנה את ההשקעה ב־1%".
עכשיו אתה ממש מגזים. אתה מבקש ממדינת ישראל לבנות תוכנית אסטרטגית וגם לעמוד בה.
"כי תחלופת הממשלות גבוהה והאמון של הציבור במגזר הציבורי לא קיים. את מתארת את מה שאנחנו חווים בשנים האחרונות. האם יש לנו משהו דפוק בדנ"א, במוח שלנו, שלא מאפשר תכנון ארוך טווח? התשובה היא שלא. יש פה עניין של מאמץ לשנות תרבות ארגונית של נבחרי ציבור. אני יודע שזה אפשרי, כי יש מדינות שמצליחות לעשות את זה.
"מדינת ישראל הרימה מפעלי ענק והסבים שלנו בנו פה מדינה מאפס. יש לנו את היכולת. אם לא נעשה משהו, באסון הבא המערכת הציבורית תקרוס לגמרי. למה הפערים כל כך גדולים? כי זה חלק ממדיניות צנע כלכלית: קיצוצים תקציביים חוזרים ונשנים, הקצאות כספים שנפרשות ומבוטלות, תוכניות ארוכות טווח שנפסקות אחרי שנה־שנתיים. ומעל הכל – כי אנחנו תקועים ב־1981 של רייגן והעולם התקדם מאז לעבר מגזר ציבורי גדול בכסף".
מאיפה הכסף
וכאן אנחנו מגיעים לשאלה החשובה באמת. מאיפה נביא את הכסף, או בשפת הכלכלנים מהו "המקור התקציבי". לבן בשט יש תשובה פשוטה, גיוס חובות. "וזה בא מתוך מחשבה, שהשקעה כזו תניב צמיחה. כשאני יודע שאני נותן מורים, שוטרים ורופאים טובים יותר, תהיה צמיחה. בנק ישראל פרסם כמה תוכניות כאלה, שגם יגדילו את הפריון שלנו. מאז 2019 הוא מציג תוכניות ארוכות טווח שיעודדו צמיחה, והאוצר מתעלם מהן.
"הכלי השני שיש לנו הוא להחזיר 'ממשלה גדולה', זאת אומרת, תקציב מדינה גדול יותר שיחייב מערכת מיסוי יותר גבוהה. אנחנו חיים בתחושה שממסים אותנו בלי הכרה ויחסית למיסוי ב־OECD, זה ממש לא נכון. צריך גם לעשות מס פרוגרסיבי, שלוקח יותר ממי שיש לו יותר, ופחות ממי שיש לו פחות. סולידריות".
כדי להמחיש איך עושים את זה, נבחנו מערכות ציבוריות שונות, ביניהן בריאות, בריאות הנפש, חינוך, ורווחה. "כשבחנו את שירותי הרווחה, הסתכלנו על שיעורי העוני", מסביר בן צור. "אנחנו מובילים בשיעורי העוני בקרב ילדים ונוער, דבר שהוא תוצר ישיר של מדיניות ממשלתית. עובדת סוציאלית בישראל מטפלת ב־149 משפחות, כשהסטנדרט לאפקטיביות עומד על 100 משפחות לעובד סוציאלי אחד או אחת, לכן כשהיא מטפלת ב־50% יותר מהסטנדרט, אין לה אפשרות לתת מענה".
וכדי להפוך את התמונה לעוד יותר מסובכת, מתברר שבשנת 2021, 9.2% מהתקנים במחלקות לשירותים חברתיים לא מאוישים, מה שמוביל למעגל קסמים שבו העומס מוביל לכך שתקנים לא מאוישים, וכשחסר כוח אדם, העומס גובר. "איגוד העו"סים חתם על הסכם להגדלת השכר, והמשכורות הפכו ליותר מכובדות, אבל כדי שיהיה ביקוש למקצוע, ואנשים יגיעו למערכת ויישארו בה, חייבים להפחית את העומס. זה לא שכר. אלה תנאי העבודה".
בן בשט: "הסתכלנו על התקצוב ברשויות המקומיות ומצאנו שרשויות חלשות מוציאות פחות למטופל. המדינה אומרת, נעשה מאצ'ינג. אתם תיתנו 25%, ואנחנו ניתן 75%, אבל אין להן מאיפה לגייס את הכסף. ככה נוצר חוסר שוויון שמעמיק את הפערים".
המסקנות חד־משמעיות: ישראל חייבת לעלות על נתיב של הגדלה רב־שנתית בהוצאות האזרחיות, לבנות תוכנית ארוכת טווח ולדבוק בה. רק כדי לקבל פרופורציה, ניתן מספרים: למערכת הרווחה חסרים עוד 5.5 מיליארד שקל בשנה בבסיס התקציב, לתחבורה 16 מיליארד שקל, לחינוך חסרים 36 מיליארד שקל, למשטרה 10 מיליארד, ומערכת הבריאות זקוקה לעוד 20־40 מיליארד שקלים בשנה. ליד הסכומים האלה, הכספים הקואליציוניים נראים כמו פיצוחים.
כשאני מבקשת, בכל זאת, משהו אופטימי לסיום, אומר בן צור, "אנחנו חושבים שהפרויקט הזה מאוד אופטימי. את המצב שאליו הגענו ניתן לשפר דרמטית באמצעות שינוי מדיניות. מאז 2003, כל הממשלות החזיקו באותה אג'נדה, ופתאום, לפני כמה שבועות, אמר אחד יאיר לפיד, שר אוצר לשעבר, שאם יש משהו שהוא למד, שהייתה טעות לקצץ במגזר הציבורי. נדרשת התגייסות של הציבור והמערכת הפוליטית כדי שהעשור הבא יהיה עשור השיקום של מדינת ישראל. אין לנו ברירה אחרת".