אחרי 100 ימים בגבול הצפון, השתחרר סרן אלכס קושניר משירות מילואים וחזר הביתה - לאישה, לילדה ולעסק באשקלון. המעבר ממוד של לחימה לאזרחות לא היה קל. שלושה ימים ניסה לפרוק את התיק מהצבא ולהחזיר אותו לכשירות, כדי שיוכל לזנק שוב ברגע שיקראו לו, ולא הצליח. אין לו מושג למה, הרי לא היו שם המראות הקשים שחווה באינתיפאדה השנייה, עד שהכריח את עצמו לבצע את המשימה הפשוטה יחסית.
מבוכה בדוחה: סיבוב הפרסה של קטר בנוגע למו״מ על עסקת החטופים
לאחר אישור הסנקציות נגד המתנחלים: ישראל בתגובה חריפה נגד ארה"ב
הוא מספר על מין ערפל בראש שמלווה אותו, קושי לחזור למציאות, ועל הלוחמים שהכיר שם, מלח הארץ, ביניהם כאלה שטסו מחו"ל כדי להתייצב בקו הראשון, שחשו תסכול מקרב ההגנה שמנהל צה"ל מול חיזבאללה, דרוכים לקבל את פקודת ה"הסתער" שלא הגיעה. מלחמת קיום שהפכה לריצה על הקווים.
"היו לי מפגשים ספורדיים עם המציאות, בכל פעם שפתחתי את הטלפון", אומר הח"כ ויו"ר ועדת הכספים לשעבר מישראל ביתנו, שכבר יותר משנה נמצא מחוץ לכנסת ומשקיף על מה שקורה בה ובוועדה כצופה מבחוץ, כאזרח מהשורה, פוזיציה שהוא מחבק בשתי ידיים. "ראיתי מהחזית איך לאט־לאט השיח מתחיל לחזור אחורה, אנשים נמצאים בקמפיין הסרת אחריות ובקמפיין פוליטי. אני לא מצליח להבין איך יש פה עם שהתאחד ופוליטיקאים שלא מבינים שאנחנו לא ב־6 באוקטובר".
הפעם העם יכתיב את הטון לפוליטיקאים, ולא ייתן להם לאבד רסן?
"העם מנסה ולא כל כך מצליח. הקצינים בצבא ובשירותי הביטחון ייקחו אחריות ויניחו את המפתחות בסוף המלחמה. כולנו גדלנו בבה"ד 1, שרפו לנו את המוח עם תחושת האחריות ומהו כישלון אישי ומערכתי. למה פוליטיקאי אחד לא מוכן לעשות את הצעד הקטן הזה ולהגיד, זאת גם האחריות שלי. הוא לא האחראי היחיד, אבל זה קרה במשמרת שלו".
"אחת המסקנות היא שהפילוג של 6 באוקטובר הוא פילוג מלאכותי. דיברתי עם אנשים מכל הקשת הפוליטית, וכח"כ לשעבר אני טריגר לשיחות כאלה. הוויכוחים היו בטונים אחרים ובווליום אחר. אני בר־מזל שאת המלחמה הזאת עשיתי עם נשק ולא בכנסת. וזה לא רק הכנסת, אלא אנשים שמשפיעים על דעת הקהל. לא רק הפוליטיקאים, גם אלה שיושבים באולפנים, עם השיח של 'הם ואנחנו'. שמעתי את טלי גוטליב והרגשתי בחילה. זה חייב להיות נחלת העבר".
"מצד שני, החברה האזרחית היא משהו מדהים, עזבי בצד את התרומות מכל הלב, אני מדבר על היחס, החום. את יודעת שסניף ארומה בצומת כח לא לוקח תשלום מחיילים מתחילת המלחמה? אין לי מושג מאיפה הם מקבלים את הכסף, אבל הוא הפך לנקודת התרעננות מדהימה. חוץ מזה עשו לנו על האש, ספרים הגיעו לספר חיילים בצמתים, תחושה שכל העם איתך".
אקדח וכלב
כמו רבים מאזרחי ישראל ההמומים, גם קושניר התעורר בבוקר 7 באוקטובר לאזעקות בלתי פוסקות. כל בני הבית, פלוס הכלב ושני החתולים נכנסו לממ"ד. "שבוע לפני כן הגיעו לסיכום על הגדלת מכסת הפועלים מעזה ונראה שהדברים הסתדרו. עם כל טלפון שקיבלתי הבנתי שקורה משהו יוותר משמעותי. הייתי עשר שנים בשב"כ, שאלתי חברים שם מה קורה. באחת וחצי אחד מהם אמר, יש 200 הרוגים. זה נשמע אז כמו אסון נוראי.
"שמענו שיש מחבלים באשקלון, אז יצאתי לטייל עם הכלב עם אקדח שלוף ודרוך. לפני שמוניתי למנכ"ל משרד הקליטה, הייתי ביחידה מאוד רגישה, והם לא רצו שם מנכ"ל משרד ממשלתי או ח"כ, אז גרעו אותי. הרגשתי שאני לא יכול לשבת בבית, ואני לא משובץ. ביקשתי שיגייסו אותי. אחרי שבוע, שבמהלכו עזרתי לארגוני סיוע לגייס תרומות, ציוד ותאורת חירום, בעיקר לקשישים בדיור ציבורי, כי היו הרבה הפסקות חשמל, ואז קיבלתי את הצו המיוחל".
"שמחתי ולא שאלתי יותר מדי שאלות. הייתי קצין בחפ"ק של סגן מפקד החטיבה שאולי סנקר, תושב יד מרדכי, שמשמש כמזכיר קיבוץ רעים. ב־7 באוקטובר הוא צריך לקבל החלטה, אם להישאר עם המשפחה בקיבוץ או לעלות לצפון, והוא לא היסס. היינו אחראים על רכס רמים, מנרה ומרגליות היו הבית שלי. ויש לי הרבה שאלות פתוחות, שאם אגיע לפורומים המתאימים, אשאל אותן, לא כאן".
"ביצענו את המשימות. מקבל פקודה ומבצע. ובמבחן התוצאה, כבוגר רצועת הביטחון – שאז היא הייתה בשטח האויב, הפעם היינו בשטח שלנו עם קיבוצים ריקים. בלילה יש שם דורבנים, חזירי בר, תנים, תמונות מאוד כואבות. איבדנו את הגליל? עוד לפני המלחמה, כשהחיזבאללה בנה שני אוהלים בהר דב, התחיל הוויתור על הריבונות".
"הייתי 100 יום במילואים ואני לא יכול להסתכל בעיני המפונים. הם היו צריכים לחזור לבתיהם, מה שאומר שהיינו צריכים כבר לצאת למלחמה. אין לנו זכות לשפוט את האויב על פי כוונותיו, אלא על פי יכולותיו, ויכולות החיזבאללה גדולות מאוד. הם השקיעו מיליארדים במעל ל־100 אלף טילים שמאיימים על מדינת ישראל ולא יחלידו".
"כשיצאתי לאפטרים וראיתי שהחיים חזרו למסלולם שמחתי, כי זה התפקיד שלנו. אבל התפקיד שלנו הוא לאפשר לכל האזרחים לקיים חיי שגרה. אני לא יודע מתי תהיה לנו עוד הזדמנות כזאת. את המשימה האסטרטגית לקיים חיים נורמליים בצפון לא ביצענו וזאת תחושת חמיצות של מי שרק השתחרר משם".
"בהתחלה היינו בטוחים, שהנה, תכף זה קורה. ככל שנקף הזמן, הבנו שזה לא יקרה. אני לא במטכ"ל ולא בקבינט, ואני לא יודע מה השיקולים. אבל 75 שנים אנחנו מנסים לשמור על הריבונות שלנו ולצערי לא עושים את זה בצפון. אם נשאיר את המצב ככה, זה כמו לשים פלסטר, ובעוד חודש שוב נתחיל מחדש".
אכזבה בקלפי
במערכת הבחירות האחרונה הוצב קושניר במקום השביעי ברשימת ישראל ביתנו ואחרי קדנציה מרשימה בוועדת הכספים, כשנכנס לנעליו של היו"ר המיתולוגי ועכשיו, משה גפני, המפלגה קיבלה רק שישה מנדטים והוא נשאר בחוץ. "זאת הייתה אכזבה", הוא אומר, "חשבתי שיש לי עוד דברים לעשות בכנסת. כיו"ר ועדת הכספים למדתי המון, היו לי תוכניות ופתאום הכל נעצר באמצע. זאת טיבה של פוליטיקה. פעם אתה נבחר ופעם לא.
"פתחתי עוסק מורשה, חזרתי לשורשים והתחלתי לתת ייעוץ בתחום הפיננסי. לפני שנכנסתי לפוליטיקה הייתי סמנכ"ל של רשת תחנות דלק בחו"ל וניהלתי חברת מימון חוץ־בנקאי. כעצמאי אתה נתקל בכל מיני אתגרים והחיבור לדברים מהצד השני, מאוד בריא. כח"כ ניסיתי להיות מחובר לעסקים ולמגזר העסקי, אבל זה לא כמו לחיות את זה במציאות. אולי הגבלת קדנציה לח"כים היא לא דבר רע. פתחנו גם חברה שמקדמת פרויקטים לטובת העולים החדשים שהגיעו מאוקראינה ואז פרצה המלחמה".
אבל עוד לפניה, קושניר חווה את הניסיון להעביר את הרפורמה המשפטית מהרחובות. כמפגין מהשורה. "גדלתי במדינה דיקטטורית עד גיל 13, ואני מכיר מקרוב סיפורים על אזרחים שחיו בתחושה של חוסר הגנה ואונים. מה שניסו לעשות פה, זה אותו הדבר. הכנסת עושה מה שהממשלה אומרת, בדיוק הפוך ממה שצריך להיות. הניסיון לעשות את זה גם לביהמ"ש עשה לי ולחברים שלי פלאשבקים. הייתי פעיל בהפגנות ובפורומים, אבל זה נראה לי עכשיו שאני מדבר על היסטוריה רחוקה".
כשאנחנו מדברים על ועדת הכספים הנוכחית, הוא אומר שהיא הפכה לכלי שרת של הממשלה, "זרוע להעברת כספים לגחמות הממשלה". ואז אני מזכירה לו שגם בממשלת השינוי, שבה היה חבר, הוא היה יו"ר הוועדה שאישרה כספים קואליציוניים במיליארדים. "2 מיליארד, ואצלם 14 מיליארד. ואם בודקים למה הלך הכסף שלנו ולמה שלהם, הפער גדול".
"אני מנסה לא לחזור לשיח שלפני המלחמה. אם אנחנו מדינה חפצת חיים, אנחנו חייבים להתחבר. אבל יש פה מגזר אחד שהמנהיגים שלו מונעים ממנו להתחבר. מי שלא לומד לימודי ליבה לא יכול להתחבר. הצבא שלנו קטן מדי ואנחנו חייבים את אחינו החרדים איתנו".
אמרת, "אחינו החרדים". זה חתיכת אירוע.
"ניהלתי שיח עם החרדים גם לפני כן והם רצו להשתלב. הם צריכים להבין שאין לכולנו ברירה. הם האחים שלנו ויש פה קרב משותף שאנחנו חייבים לנצח".
זה אולי המקום להכות על חטא. השיח שלכם נגד החרדים במפלגה היה מפלג.
"לפני ואחרי 7 באוקטובר, אנחנו חיים בשתי מדינות נפרדות. יש לי הרבה ביקורת על הממשלה, אבל יש שרים, בעיקר של ש"ס, שעושים עבודה מדהימה. כשהממשלה ממלאת את תפקידה ועובדת בשביל הציבור, לא משנה מאיזו מפלגה הם באים. כשאני רואה את התקציב שהם רוצים להעביר, יש לי חושך בעיניים".
אני נדהם
"קיבלנו מממשלת נתניהו גירעון עצום והחזרנו עודף גדול". הוא ממשיך. "המלחמה עולה הרבה מאוד כסף וכדי לממן אותה צריך הרבה כסף. יש שלוש דרכים לעשות את זה: להעלות מסים, לקחת חוב גדול יותר, שמי שיצטרך לשלם אותו הם אנחנו, או לצמצם דרמטית את הוצאות הממשלה. כשאני רואה שלא נעשים אפילו ניסיונות לקיצוץ בממשלה, אני נדהם, כי הייתי מנכ"ל משרד ממשלתי".
"אני לא רואה אף שר שיושב על המשרד שלו, עושה ריפרש לתקציב ואומר, אני יכול לוותר על כך וכך כסף, בלי לפגוע בתפקוד שלו. אם אתם רוצים לקחת מהשכירים יום הבראה לטובת המאמץ המלחמתי, תנו גם אתם משהו. וזה עוד לא הסוף. כשיתחילו הדיונים בוועדת כספים על התקציב, ההוצאה תגדל, כי השרים ילחצו ויהיו חברי כנסת שיתנו תנאים. אני חושש שהגזרות על הציבור תהיינה גדולות".
"יש כלכלנים שאומרים שכנראה ניכנס למיתון ויש סימנים לכך. אני לא רואה בתקציב שום חשיבה על מנועי צמיחה ויש אלפי רעיונות מדהימים. כדי לנצח במלחמה אנחנו חייבים כלכלה חזקה, כי עם מה נילחם? עם רוגטקות".
אז צריך ללכת לבחירות.
"ממש לא. צריך להחליף את הממשלה ואת העומד בראשה, אבל בתוך הכנסת הנוכחית. זה צריך לבוא מבפנים. מחיר מערכת הבחירות הוא מחיר קטלני. יש בכנסת אנשים טובים, שטובת המדינה לנגד עיניהם. לא נוכל לשרוד חצי שנה של כסח, 'הם ואנחנו' שוב. זה אומר שאתה בחוץ. אז אני בחוץ. זה לא מעניין. גדלתי בחינוך סובייטי ואני טוב בדחיית סיפוקים. הפוליטיקה בשבילי היא כלי לשנות את המציאות. אם צריך, אחכה. הכי חשוב לי שלא נאבד את המדינה".