על השלט בכניסה לשדה התעופה באיסטנבול כתוב: "אתה יודע שהאנשים החמורים ביותר שנמצאים באיבה כלפי המאמינים של אללה הם היהודים ואלה שאינם מאמינים". והתוצאה של השלט היא הודעתו של משרד המסחר של טורקיה על הגבלת יצוא של מוצרים לישראל ב-54 קטגוריות.
המשחק הכפול של האמירויות: במה דנים השרים האמירתים עם איראן?
ליגה אחרת? טראמפ תוקף את נתניהו: "היה לי ניסיון רע עם ביבי"
כך, במשך שנים, דחקה ממשלת ישראל את התעשייה הישראלית לטובת היבוא מטורקיה. הממשלה העדיפה "זול" על פני חשיבה כוללת וארוכת טווח. שרים הפריחו סיסמאות של "מה שטוב לאירופה טוב לישראל", בעוד תעשיות ישראליות הולכות ונמוגות. הכמיהה לחיבה מהשליט הטורקי הביאה ליבוא טורפני בתנאי סחר לא הוגנים. הטורקים מייצאים לישראל סחורה מסובסדת המיוצרת על ידי עובדים בשכר משפיל וללא שמירה על תקני איכות סביבה מערביים. הממשל הטורקי מרוצה וכך גם הישראלי. אבל העם בציון, מי חושב עליו?!
בחשיבה קצרת טווח זו לא השכילו מנהיגינו ("משרתי הציבור") להבין את חשיבות הריבונות התעשייתית של מדינת ישראל והפקרתה לטובת התוצרת הטורקית. רשת הביטחון שקוראים לה התעשייה הישראלית היא צורך קיומי – במיוחד למדינת ישראל המקיימת את הכלכלה והמשק כ"מדינת אי".
מי יבנה וישקם את יישובי חבל תקומה שעברו חורבן בשביעי באוקטובר? סוגיה זו נדונה ממש בימים אלה. הממשלה תכריע בקרוב על קווי המתאר שיקבעו את האנשים והחברות שישקמו ויבנו את חבל התקומה. את בתי התושבים, מוסדות המדינה, אתרי ההנצחה, גני הילדים, הכבישים, אזורי התעשייה ועוד.
על אף הסכמות מקיר לקיר, ממשלת ישראל מסרבת לכלול בתוכניות השיקום העדפה לתוצרת הארץ. עד כמה שזה נשמע אבסורדי, במודע ובהכרה מלאה, בוחרת המדינה שלא לעודד את המשק המקומי ולהמשיך להעדיף חברות וספקים זרים תוך פגיעה עמוקה וביודעין ביצרנים ובעובדים הישראלים.
אם עוד נותר בירושלים הרצון לשאת בגאון את ראשנו מעלה, אם יש שם עוד מישהו שזוכר את החזון הציוני הוא צריך לקום ולזעוק בקול גדול, באופן ברור ולא מתנצל כי רק ישראל תשקם את ישראל.
נדמה כי מקרה חבל תקומה הוא רק בבואה לחוסר ההבנה למתרחש סביבנו. דווקא בשעה הקשה ביותר של מדינתנו זה 75 שנה, התעשייה הישראלית הרימה את ראשה ויכלה לכל האתגרים שעמדו מולה. החל ממחסור עצום בעובדים שגויסו לשירות מילואים, דרך שיבושים קשים בשרשראות אספקה וכלה בגישה עוינת מספקים ולקוחות ברחבי העולם. ימים ספורים עברו מהשביעי באוקטובר ועד שהמפעלים פתחו את שעריהם מחדש. הרבה מהם עבדו ועובדים תחת אש אך ורק בשביל להמשיך ולספק לגופי הביטחון, לאזרחים ולמוסדות המדינה.
ואולי זו בעצם הטרגדיה. המדפים שנשארו מלאים וקווי הייצור שהמשיכו לעבוד יצרו אצל מקבלי ההחלטות תמונת מצב אופטימלית שלוקחת בחשבון את אספקת המוצרים הרציפה כאילו אין מלחמה. שרים מתבטאים בשנאה יוקדת כלפי יצרנים מקומיים. דיוני הכנסת הופכים לקרקס בחסות סיסמאות פופוליסטיות שמטרתן העיקרית היא כותרת בעיתון ובריחה מאחריות. החלטות ממשלה שלא שמות על הכף את צורכי המשק המקומי.
הציבור הישראלי כבר הבין את החשיבות של קידום והשקעה בתוצרת כחול לבן עוד לפני המלחמה. חצי השנה האחרונה הוכיחה לנו במלוא אכזריותה כי אין אנו יכולים לסמוך על אף מדינה, חוץ מעל עצמנו. עצמאות הייצור הישראלי מהווה ביטחון ונכס לאומי והיא מביאה לידי ביטוי את תפקידה המרכזי של התעשייה הישראלית. פסגת התעשייה הגיעה לשיא בלילה ההוא שבין שבת לראשון בה נוכח כל העולם בהתקפת טילים שלא הייתה מעולם ונבלמה על ידי מערך ההגנה האווירי של ישראל שהשתמש במערכות המתקדמות שפותחו על ידי חברות התעשייה הביטחונית.
המלחמה תביא עימה השלכות שיהדהדו שנים קדימה. אל לנו לטעות באשליות כי העדפה ליבוא ממדינות "נוחות" עדיפה על התעשייה המקומית המתבוננת בעיניים כלות איך מדיניות הממשלה מכרסמת עוד ועוד בביטחון היצרני ובביטחון הלאומי. ערב יום הולדתה ה-76 של מדינת ישראל, על נבחריה לעשות הכל על מנת שמפעלי ישראל, תעשייניה וקבלניה הם אלה שיבנו את ארצנו מחדש. הם אלה שיהיו רשת הביטחון היצרנית של מדינת ישראל. הם אלה אשר יהוו את תמונת הניצחון החשובה והטובה ביותר עבור המדינה ואזרחיה.
הכותב הוא יו"ר מטה מיוצר בישראל בהתאחדות התעשיינים