בסוף יוני 2020 נפתח ה־Food Truck Square של בני משפחת מזרחי בצומת כפר אדומים שבמועצה אזורית מטה בנימין. את העסק מתפעלים לימור מזרחי (50), בעלה ירון (51), ילדיהם מור (24) ולי (22) וגם הבת הקטנה שי (7) מגיעה לפעמים לעזור. במקום אפשר ליהנות מהמבורגרים, וגם, כפי שמעידה לימור, "מצ'יפס וכרובית מטוגנת הכי טעימים בעולם ושניצל בחלה עם מטבוחה, חציל ופלפל חריף". לימור היא קוסמטיקאית ויש לה קליניקה בביתה, והיא גם מרצה בנושא בריונות ברשתות חברתיות. ירון עבד עד הקורונה כנהג מונית. מור השתחרר מקבע וניהל עד פרוץ הקורונה מסעדה בירושלים, ולי מלצרה בה.
לפני עשר שנים איבדה המשפחה את הבן הבכור דוד־אל ז"ל, בן 15 וחצי במותו. "דוד־אל שם קץ לחייו לאחר מסכת התעללות מילולית, פיזית, חברתית, שהסתיימה ברשת החברתית", מספרת לימור. "אחרי טרגדיה כזאת את מצמידה את כולם אחד לשני. יש יותר דאגה, יותר רצון להיות יחד כל הזמן. אני מסעדנית לשעבר, גם מור ולי התעניינו במסעדנות, וירון חלם לפתוח עסק משפחתי בקרבת הבית. הרעיון המבריק של ירון היה משאית פוד־טראק. הזמנו אותה מחו"ל עוד לפני הקורונה, והיא נתקעה בנמל כשהיה סגר. פחדתי מאוד, אבל בסוף הפוד־טראק הגיעה, וכולנו ממש בתוך העסק הזה".
בני משפחת מזרחי נעזרו בפיתוח העסק במענק ממיזם WE19 של הבית לסולידריות חברתית, מיסודם של ענת ואמנון שעשוע. מתוך 8,000 יזמים ועסקים קטנים בתחילת דרכם שנפגעו כתוצאה מהמשבר ונרשמו למיזם, נבחרו 2,400 עסקים לקבלת מענק של 30־50 אלף שקלים. היוזמה, בהובלת ענבר שעשוע בר־ניר ועדי אטון, מנהלות־שותפות בבית לסולידריות חברתית, מאפשרת לעסקים המשתתפים במיזם לבחור איזה עסק מתאים למענק הצמיחה על בסיס הצגת סיפור העסק וצרכיו.
"קהל היעד שלנו זה כולם", אומרת לימור. "קודם כל, תושבי האזור הם הלקוחות היומיומיים שלנו. כשאין סגר, יש גם תיירות פנים. כל מי שנוסע לים המלח ועובר בכביש מספר 1, נתקל בנו. בגלל הקורונה לא הספקנו ליהנות מתיירות חוץ. אנחנו מחכים לימים טובים יותר".
לפני כשלושה חודשים, במהלך הסגר השני, זיהו הגיסות שחר משולם ודברת עבאדי את הצורך של משפחות רבות בערכות יצירה שיעבירו בכיף את הזמן בבית עם הילדים, והקימו את המותג Artbox. בסופו של דבר גם הבעלים של שתיהן החלו לעזור להן. כל אחד מהארבעה ממשיך בעיסוקו מלפני המגיפה, בד בבד עם פעילותו בעסק החדש. לא במפתיע, יש ביניהם גם מי שעיסוקו נפגע בקורונה.
שחר (26), אמא לשתי בנות, היא מורה ומרצה לאנגלית המתגוררת בנצר חזני. בעלה שי (30) הוא בעלים של חנות סלולר העובדת כיום במתכונת מצומצמת וגם צלם מגנטים - תחום שכרגע אין בו עבודה. דברת (25) מבית חגי, אמא לשני ילדים, היא צלמת שכרגע לא עובדת בגלל הקורונה. בעלה יאיר (30) - אחיה של שחר - עובד כמורה. "בסגרים אנשים ישבו בבית וחיפשו תעסוקה", מספרת שחר. "דברת ואני אוהבות מאוד אמנות. זה בנשמתנו ומה שעושה לנו שמח, וחשבנו שזה יכול גם לשמח אחרים. זיהינו את הפוטנציאל, הבנו שלערכות יצירה יש ביקוש בימים אלה, אפילו יותר ממשחקים רגילים".
בשלב הזה רתמו הנשים גם את הגברים לעבודה. "הם יד ימיננו", אומרת שחר. "אם אנחנו צריכות לחדש מלאי, הם קונים. אם צריכות עזרה באריזות או עם חברת משלוחים, אז הם סוגרים את הפינות האלה. אנחנו הלב של העסק והם העוזרים שלנו. החודש הראשון של הפעילות שלנו היה באוקטובר. היום אנחנו כבר מייצרים מאות ערכות. בימים אלה אנחנו גם עובדים על בניית אתר ופיתוח ערכות נוספות. כיום יש ערכות של עציצים, של מקרמה, של הכנת שעון מבטון".
עם תחילת הקורונה התאחדו הארבעה והקימו את העסק החדש. "תנועת התיירים מחו"ל פסקה, דבר שפגע בהכנסה השוטפת שלי. הופסקו גם האירועים והחתונות, והפרנסה של הבנים שלי ירדה מאוד", מספר משה. "אנחנו משפחה של יזמים, לא נשב בבית ונגיד שאין הכנסה והממשלה לא עוזרת. לפני הקורונה כל אחד מאיתנו היה בעל עסק בפני עצמו, ובעקבות המצב החדש מיד התחלנו לדבר בינינו איך אפשר לשלב כוחות ולאיזה תחומים יש עכשיו דרישה".
"הגענו למסקנה שיהיה ביקוש לשידורים חיים של כל מיני אירועים", הוסיף. "זה התחיל קודם כל מחתונות. אנשים התחילו לעשות חתונות עם 10־20 איש, לפי ההנחיות, ורצו שרבים אחרים ישתתפו בשמחתם. התחלנו לתת פתרון מקצועי לשידור חתונות באופן מקוון. זה התגלגל והמשיך הלאה לכל מיני תיכונים שרצו לעשות מסיבות סיום. אחר כך נוספו גם זמרים שהחלו לעשות הופעות מקוונות. התחלנו לייצר להם את פלטפורמת השידור".
"בחודשיים האחרונים למשל החלה תקופת ההרשמה לתיכונים", הוא מספר עוד. "בדרך כלל עושים ערבי היכרות בבתי הספר. עשינו להרבה תיכונים ערבי היכרות עם סיורים וירטואליים בבתי הספר. תחום נוסף שאנחנו עוסקים בו נוגע בעיקר לציבור החרדי. בבתי ספר חילוניים יש שיעורי זום, מה שלא קיים אצל החרדים. אנחנו עושים להם כיתות וירטואליות באמצעות הטלפון".
בעקבות הקורונה הוצאה מורן בואנו (38), סוכנת נסיעות מנהריה, לחל"ת, וכך גם בעלה, משה (שיקו), שעבד בחברה לעיבוד שבבי. "כבר לפני הקורונה היינו מאלה שלא גומרים את החודש", מספרת מורן, אם לשני ילדים. "בעקבות החל"ת היינו במצב כלכלי כזה שהיינו בוכים בלילה, ממש ככה. בחל"ת הרי לא מקבלים את השכר המלא. זה גרם לי בוקר אחד להעלות סטורי על מה עשתה לנו הקורונה. ממש היו לי דמעות בעיניים. כתבתי שאני מחפשת עבודה, לא משנה אם זה לנקות או לסדר מדפים, העיקר לעבוד. קיבלתי הרבה חיזוקים מאנשים, בהם כאלה שהכירו את יכולות האפייה שלי ואת הכריכים המושקעים והטעימים שהייתי תמיד מכינה. אנשים אמרו לי: 'תעשי עם זה משהו'".
התרעות פיקוד העורף