מוכרחים להיות שמח: כותבי מעריב בוחרים את הישראלים שמצחיקים אותם

דווקא בשנה בה נראה כי המוראל הלאומי שפוף במיוחד, ויום העצמאות עומד בסימן המאבק הפוליטי, ואולי במיוחד בגלל זה, בפרויקט יום העצמאות החגיגי כותבי מעריב בחרו את הישראלים שהכי מצחיקים אותם, וגורמים לחיים כאן להיות מעט יותר נורמליים.

מטיח לנו את דמותנו בפנים / דודי פטימר על אסי כהן

אסי כהן הוא בעיניי מהקומיקאים המבריקים בכל הזמנים, והמבריק מבין קומיקאי זמננו. היכולת שלו להמציא דמויות, להפיח בהן חיים משל עצמן (שמשאירה אותן בתודעה גם שנים רבות אחרי שחייהן על המסך תמו, דוגמת "קוקו הזמר" או "דדי דדון", למשל) – היא יכולת שרק יחידי סגולה ניחנו בה.

כהן עבר את המסלול המפרך, המשפשף והארוך ביותר עד שהגיע למעמדו הרם ברשימת בכירי הקומיקאים של ישראל: הוא עבר את הטירונות שלו כסטנדאפיסט במועדון דומינו גרוס, שם קרוב לוודאי חטף תשואות לצד מהלומות, וצבר את השפשוף הראוי בכדי להתקדם בסולם הדרגות, כששיאה הראשון היה בתכנית "דומינו" לצד טאלנטים כמו אדיר מילר, גורי אלפי, רועי בר נתן ורותם אבוהב. 

עם אלפי הקים את אחד הצמדים המשפיעים ביותר של ראשית שנות ה-2000 – "אסי וגורי", שהוליד דמויות בלתי נשכחות כמו "דוד ותקווה" ו"קוקו וסטיב". השיא של הצמד היה כשהשניים קיבלו תכנית משל עצמם, "שידורי המהפכה", שהפכו את קוקו ולהיטו "פקח אני פורק סחורה" לפופולרי בכל בית בישראל. 

במקביל לדמויותיו הקומיות, כהן הוכיח כי הוא גם שחקן דרמטי, שחקן אופי מצוין ואינו משתייך לאף טייפקאסט מסוים, ראו למשל את תפקידיו ב"אהבה זה כואב" או "יוסי וג'אגר" שהוציאו צד דרמטי, לעומת "מסודרים" שהוציאו את השופוני והקומיקאי שבו בדמות עשיר פלצן ושטחי.

המדרגה המשמעותית שהפכה אותו מכוכב עולה לסופרסטאר הייתה ללא ספק ארץ נהדרת, והדמויות שהוא תפר למידותיו, הן כתסריטאי והן כשחקן רבגוני: אביגדור ליברמן, גבי אשכנזי, אורי גלר וכמובן דדי דדון – הן רק חלק מהדמויות המזוהות איתו כל כך בתודעתנו.

 השנה הוכיח כהן יותר מאי פעם כי הדמויות שהוא יוצר לפעמים יותר חזקות ממנו ויש להן חיים עצמאיים לחלוטין משל עצמן: הדמות האייקונית של שאולי (מתוך סדרת המערכונים הפולחנית "הפרלמנט"), שאין ישראלי שלא מכיר, זכתה לקריאות "בוז" מהבמה במופע וועד עובדי עיריית תל אביב. הבאזז שנוצר רק העצים את המיתוס סביב הדמות ואת הגאונות של כהן כקומיקאי שנון, חד וחריף שיודע לחשוף את הישראליות במערומיה ולעשות בה כרצונו, כמראה שאין לה הופכין. היכולת של קומיקאי-שחקן להטיח לנו את דמותנו בפנים בעזרת דמות שהוא יצר מאלף עד תף – היא גאונות, ועם זאת מגבירה גם את הציפייה לדמות המבריקה הבאה שהוא יוליד לחיינו.

ישועות רכות / מיכל קדוש על ערן זרחוביץ'

גילוי נאות: לבחור את האדם שהכי מצחיק אותי במדינה שלנו רבתי, לא היה משימה פשוטה עבורי. לעשות זאת בזמן שאני מביטה על נבחרת 'ארץ נהדרת', שהיא בעצם סיירת המטכ"ל של ההומור בישראל – מורכב פי כמה. זה לקח זמן, אבל בסוף החלטתי להעניק את התואר היוקרתי לערן זרחוביץ', שזמן המסך שלו בביתי גבוה לאין שיעור מכל המבטים התכופים שלי באפליקציות החדשות ובוולט גם יחד. כפי שהבנתם, זה לא עניין של מה בכך. 

זרחוביץ' מצליח כבר שנים להצחיק אותי בכל מצב; בין אם הוא אהוד ברק, ראובן משגיח הכשרות המתחזק קמעה, יואב גלנט כשהוא ממלמל 'גבירתי', נפתלי בנט, אמציה מ'הפרלמנט', או אפילו בתור עצמו כשהוא מספר על קורותיו המשפחתיים ב'סיפורים מהכורסה', מהמילה הראשונה אני יודעת שאין סיכוי שזה יעבור לידי. ההומור העצמי, כישרון האלתור הבלתי נלאה, היכולת הזו להיכנס לי לראש עם עיוותי מילים חדים כתער ולגרום לי לעצור מלכת לפחות לעשר דקות בכל פעם, מוכיחים שערן, המכונה זרחו, שהתחיל בכלל ככותב לפני היציאה אל המרקע, בהחלט בורך וממש לא בכדי. 

אנצל את ההזדמנות החגיגית ואת יום העצמאות ה־75 שבפתח כדי להודות על הברקות שנשארו במוחי הקודח גם שעות רבות אחרי, על אסקפיזם מזוקק, אחד המשאבים החשובים ביותר לכל מי שמתגורר בין מטולה לאילת, ועל הותרת חלקה שפויה ומוגנת גם בימים בהם לא מעט אדמות יציבות מתחילות להרגיש פתאום כמו מיטת מים. תודה. תזכה לנרות, ישועות רכות. 

השטויות המחושבות / שי רגב על עדי אשכנזי

ישנה אימרה מעצבנת למדי, וגם די מיושנת לטעמי, לפיה "נשים לא מצחיקות". אם תשאלו אותי, בישראל יש אישה אחת ויחידה שזה בא לה בקלות, שמבלי להתאמץ היא מצליחה להוציא כמעט מכל אחד צחוק עד שכואב הבטן. שבכישרון אין קץ מצליחה להביט על סיטואציות יום יום מזווית הומוריסטית - ואני כמובן מדברת על עדי אשכנזי. 

היא אף פעם לא ממציאה את הגלגל, בדרך כלל לא מצליחה להפתיע אותי בבדיחה יוצאת דופן ולרוב מציגה הומור פשוט ולא מתחכם מדי, וזה בדיוק הקסם שלה. בכל פורמט, צבע או דמות שנתקלנו באשכנזי לאורך הקריירה שלה, היא הצליחה להצחיק אותנו רק באמצעות השטויות המחושבות שלה. 

 ועדיין היא זו שמצליחה כל פעם ללחוץ לי על הכפתור ולגרום לי להתפקע. אם זה על הבמה עם הסטנד-אפ שלה, אם בתוכניות אירוח ואם בשעשועוני הטלוויזיה שהיא מנחה – כל דבר שאשכנזי נוגעת בו נדבק בשפת ההומור שהיא מדברת. בטאצ' האישי שלה יש קסם אמיתי שמקליל כל סיטואציה ומנגיש כל מקרה באופן שמחייך אל הצד השני, ומעלה גם אצלו חיוך.

כבר שנים ארוכות שההומור הישראלי גדל ומתפתח, ולאשכנזי יש חלק בלתי נפרד בבניית השפה הקומית. באופן הפמיניסטי הכי מובהק, כיף לפרגן ולמקם על סקאלת המצחיקנים הטובים ביותר של ישראל את האישה המוכשרת הזו, שלגמרי הרוויחה ביושר את הטייטל הנחשק.

הרבה מעבר למירי פסקל / רחלי קירמה על אילן פלד

הוא פרץ אל חיי אי שם בשנת 2009, כשהייתי תלמידת תיכון שגילתה את הקומדייה "אחד העם 1", ומאז, משפטים כמו "מה כ'פת לי, נמעס לי, גועל נפש", הפכו לחלק מהלקסיקון שלי ושל חצי מאזרחי מדינת ישראל. אילן פלד הוא הרבה מעבר למירי פסקל - הוא תסריטאי, מפיק וזמר ויש לו נטייה לשמור על מסתוריות שמעמיקה את סקרנותם של מעריצים כמוני.

אילן השתתף לאחרונה בסרטון שהופק לכבוד יום האישה על ידי מייקרוסופט - בו הוא דיבר בשם עצמו ולא בשמה של דמות נשית - המתייחס למעמד האישה במדינת ישראל כיום. בקליפ, הוא מעביר מסר של שוויון מגדרי וקידום נשים במעגל העבודה, ומילותיו המהדהדות הפכו את קטע הווידאו לוויראלי במיוחד.

מה יותר יפה מגבר שמתעקש לקדם את מעמד הנשים במדינתו, כאילו היה אחת מהן (מירי פסקל)?

מהצחוק לבכי / נטע פלודרמן על לירית בלבן

לירית בלבן היא דור שני למייסדות הקומיקאיות בישראל. בלבן מוכיחה כבר 23 שנה שהיא לא רק יודעת לעמוד על במה ולהצחיק אלא מצליחה להביא את "לירית" לכל דמות שהיא מקבלת. אף על פי שאת הגבוהים אנחנו נוטים לשכוח, מאחור לירית נמצאת בכל מקום והיא לא עומדת להיעלם בקרוב. 

אם חשבתם שההומור של המחאה המשפטית זה הדבר הכי טוב שראיתם לאחרונה, תופתעו לגלות שהרעיון של השלטים השנונים והסיטואציות המביכות הן פרי הגותם של יוצרי הסדרה קומי קומי. בשנת 2002 עלתה תוכנית המתיחות קומי-קומי. תוכנית מסוגת מצלמה נסתרת שבמהלכה השחקנים נכנסו למקומות ציבוריים ויצרו סיטואציות אבסורדיות וקומיות, ביניהם שלטים הומוריסטים ושנונים. בלבן שהייתה הכוכבת הראשית של התוכנית, הגיחה לעולמנו ומאז היא לא מפסיקה להפתיע. רשימת הדמויות שבלבן שיחקה בשנים האחרונות מגוונת ולא נגמרת, אך יש כמה שלא ניתן לשכוח שתפסו את ליבי וגרמו לי להתאהב. היכולת של בלבן לקחת דמות דרמטית כנועה או חסרת אמצעים ולהוסיף לה את המימד הקומי, ההומור העצמי והביטוי החזק, הינה יכולת שאין שניה לה. 

למי שהגיע עד לפה ועדיין לא מזהה על מי אני מדברת אולי עדיף שאומר ״נעמי כפית״, ״פזית״ או ״שרה״. אבל אל תדאגו אתם לא היחידים שמתבלבלים. ואת זאת אזקוף לזכותה של בלבן  אשר בשנים האחרונות קופצת מהתיאטרון לטלויזיה, מהמסך הקטן למסך הגדול, מהדרמה לקומדיה, מהצחוק לבכי ומהחיים למציאות. לירית בלבן מצליחה לשלב בדמויותיה את כל הרבדים המורכבים של אדם, כך שלפעמים אנו צוחקים ולפעמים אנחנו בוכים מצחוק.

השטותניקיות של "ההוא מהחדשות" / יובל ארד על עומר ירדני

עומר ירדני זכה לתואר "ההוא מהחדשות" כבר בשנת 2011 כשדרן במחלקת הקריינים של גלי צה"ל. משם, המשיך לכבוש את מהדורות החדשות עד שהגיע ב-2013 אל מה שעתיד להיות ביתו השני, ערוץ עשר, שהתמזג במשך השנים עם רשת 13. עם זאת, לאחרונה השיג ירדני תואר חדש, בעיקר בין הצעירים שבינינו: "ההוא מהחדשות שבטיקטוק".

עם סדרת סרטונים שהפכה ויראלית במהירות שיא במדיה החברתית, ירדני גרם לבנות ובני ישראל להתמכר לקאברים המושקעים שצילם באולפן החדשות עם השירים העכשוויים והחמים. אמנם לא חשבתי שאי פעם אשמע את מגיש החדשות שר "אני פנתרה" - אבל במפתיע, גם חלומות מתגשמים. 

חוץ מפנתרה, ירדני הוא עיתונאי ואיש רדיו וטלוויזיה. כיום הוא משמש מגיש, עורך וכתב חברה בחדשות 13. הוא גדל בבת ים ובראשון לציון כצעיר מבין שלושה ילדים, מה שאולי מסביר מעט את הרצון לתשומת לב ומנת השטותניקיות הבריאה והמומלצת שהוא מביא עימו לאולפן החדשות. 

אז למה דווקא עומר ירדני? אנחנו רגילים לתפוס את אנשי התקשורת כדמויות רציניות המדווחות על אירועים קשים וסוערים. ירדני הצליח להפוך את אולפן החדשות המקובע להרבה פחות מאיים, והזכיר לנו שיש בן אדם מאחורי החליפה. בגלל זה - דווקא ירדני, כי ברגע שאולפן החדשות עולה על מסך הטלוויזיה מידי ערב, למרות המציאות הסוערת - הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה עומר ירדני הפנתרה, וזה ללא ספק גורם לי נחת.

קודם כל סתמו / יובל גריידי על רביטל ויטלזון יעקבס

קודם כל סתמו! מי לא מכיר את המתולתלת הבלונדינית שחולשת על כל קבוצת הורים? הבחירה שלי לאשת קומדיה בישראל הלו היא המותג ואשת המותג "מלכה", רביטל ויטלזון יעקבס.

רביטל היא סטנדאפיסטית מנוסה שהתחילה כחלוצה במגזר הדתי במופע "מלכת הביצה". לאחר עבודה קשה וטרפת הקורונה כיום רביטל היא אושיית רשת ישראלית שרוקדת (ליטרלי) על כל שטנץ אימהי. מסרטונים ויראלים בקבוצות הוואטסאפ של הגן עד לסאטירה בארץ נהדרת, היום היא אוטוריטה של פורקן עצבים באוטו על החיים עצמם. 

באופן דיי נדיר בתעשייה שמקלילה את הרצינות, רביטל קומיקאית מלומדת. היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות, היא כותבת במוסף מקור ראשון. וגם, הוציאה לאור שלושה ספרים: "תגידי מה את רוצה" (2018),"למה דווקא אני" (2020) ו"פי שניים" (2022). כל אלה לא מנעו ממנה לגדל חמישה ילדים ולהצחיק יחד איתם את הצופים בליפסינג, מערכונים ושאר שיתופים מביכים.

רביטל! תודה לך על הכנות תמשיכי לרפא בצחוק את תסכול ההתבגרות של מעריצות בקסטריט בויז. אוהבים!

מסוגל ליצור הומור בכל מצב / רשף שייר על אורי פינק

לא, לא מדובר בקידום עצמי חסר בושה, אפילו שפינק הוא אחד מהתורמים המוערכים במשפחת "מעריב". אורי פינק הוא מהבודדים שמסוגל להצחיק אותי בכל מצב, בכל אירוע – ובפריים בודד.

הומור הוא אחד הדברים האישיים ביותר שקיימים, הרי כל אחד מאיתנו מגיב לדברים בצורה שונה, ומעטים האנשים שיש להם את הכשרון לקחת מצב, אמירה ולתמצת אותם למשהו שכמעט כל אחד יכול להבין במבט אחד. פינק הוא אחד מאותם אנשים.

החל בסוף שנות ה 80, עם עליית הקומיקס "זבנג" במעריב לנוער, פינק אחראי לא רק לגיחה הראשונה של דור שלם לתוך עולמות הקומיקס, אלא גם להתווית בסיס ההומור של אותו דור – ואני ביניהם.

בשנים שעברו מאז "זבנג" על גילגוליו השונים, פינק גם זכה להערכה רבה על הקריקטורות היומיות שלו ויכולתו לצמצם אמירות ופרשנויות חדות כסכין על אירועים ואנשים ברחבי הארץ – בין אם כדי "לשפד" אותם, או כדי להעניק להם עומק נוסף שהיה נדרש לעיתים קרובות.

אני נהנה מהיצירות של רבים אחרים המוזכרים ברחבי הרשימה הזו, חלקם אף נחשבים בעיני לשמנא ולסולתא של ההומור הישראלי, אבל אני לא חושב שאף אחד מהם מסוגל ליצור הומור בכל מצב ובמגבלה של תמונה בודדה, לפעמים אפילו בלי טקסט, ובגלל זה אורי פינק הוא הדבר הכי הומוריסטי וישראלי בעיני.

הגאון שהיינו מאמצים לחבר'ה שלנו / רוני גבריאל שדה על מני עוזרי

על רקע יום העצמאות ה-75 של מדינת ישראל אפשר להתפנק על משהו אחד שכולנו נסכים עליו, לא חסרים אנשים מצחיקים במדינה שלנו, אותם יחידי סגולה שיודעים לקחת את מציאות החיים המאתגרת במזרח התיכון ואת הישראליות שלנו ולגרום לנו לבכות מרוב צחוק.

בעיתוי ה-75 שנה בחרתי בסטנדאפיסט מני עוזרי בתור הדמות שהכי מצחיקה אותי. עוזרי, שגדל בחולון ובנימה אישית, בדירה הממוקמת כמה במרחב של כמה קומות ממני וכמה שכבות גיל מעלי, הוא ללא ספק גאון ההומור שכולנו היינו מאמצים לחבר'ה שלנו.

לא משנה באיזה מצב צבירה נהיה עוזרי הוא One way ticket לצחוק מתגלגל. אחד האלמנטים שמחברים אותי אליו הוא שכשהוא עומד על במה נראה שהוא לא מתאמץ בשביל להצחיק- החיבור בין תכנים פשוטים ואותנטיים שפוגשים אותנו בכל מקום ובכל יום כמו "קפה ומאפה", דמויות נפוצות במקומות עבודה, נסראללה אחרי מקלחת ביום חורפי (יש לו מערכון על זה וחובה לראות) ועוד סיטואציות שכיחות לבין הפרצופים הקיצוניים במינון מדויק, הקולות והחיקויים של הדמויות השונות – מנצח ובגדול. ועוד נקודת מבט מעניינת- גם המינון בין האלתור של עוזרי במופעים לבין התוכן המוצג שומר לנו על ספק טעם של עוד ספק התמכרות בריאה. 

להיות מודי בר און / אורי מינץ על מודי בר און ז"ל

לא להאמין, אבל בקרוב כבר ימלאו שנה לרגע קורע הלב בו נפרדנו בטרם עת ממודי בר און, רק יומיים לאחר שקולו נשמע על המסך, סדוק וחלש, בפעם האחרונה, בשידור גמר ליגת האלופות. כמעט שנה עברה, ואין תחליף לאינטליגנציה האינסופית, לאבחנות החדות, לטון האמפתי, למגוון האסוציאטיבי הנרחב, לעומק שאין שני לו, וכמובן - להומור.

כמעט בכל שלב בחיי מודי בר און הצחיק אותי. כילד, התלהבתי מהמגיש המצחיק עם השיער הארוך בערוץ הספורט, זה שהופך כל ערב של ליגת האלופות למשהו לחכות לו. המערכונים המיוחדים שכתב והפיק כל שנה לקראת הגמר, מאבי מלר נכנס לראש של רוי קין בפארודיה על "להיות ג'ון מלקוביץ'" ועד לשגיא כהן נחטף על ידי שירות הביון הבריטי במחווה ל"24", היו הדובדבן שבקצפת, והוכיחו ששידור ספורט יכול להיות אינטליגנטי ואיכותי לא פחות משום דבר אחר.

אחר כך גיליתי את סדרות המופת "הכל אנשים", שהראו לנו בבית הספר, ו"במדינת היהודים". אחרי ההתלהבות הראשונית מלראות את הפרצוף המוכר והאהוב מהכדורגל בתוך סדרה היסטורית שעלולה להיות מייגעת, הגיעה ההתפעלות מהידע וממהיכולת להפוך את הפרטים היבשים לסיפור מרתק, זה שיכול לפתוח פרק על דוד בן גוריון בסיפור על הקוץ'-מוץ' של פולה.

ואז בגרתי עוד קצת וגיליתי את מודי המוקדם, זה שכתב לחמישייה הקאמרית, עמד על הבמה עם ההרכב "איך זה עובד באמת", ושחט פרות קדושות בדרכו העדינה והייחודית. זוכרים את מערכון ההפגנה "מוות לעננים"? ואת הרס"ר שמצטט יונה וולך? ואת הקרקס הצבאי עם המשפט "יש לך פילים בפיל"? הוא כתב.

הוא היה הישראלי היפה, במובן הכי טהור של המילה, נטול הפרשנות הטעונה של הימים האלה. הוא היה הישראלי שבעצם רציתי להיות כמותו: זה שעוסק באותה מידה של רצינות ועניין בקונגרס הציוני בבאזל, בדיסקוגרפיה של "הקינקס" ובחורים בהגנה של מנצ'סטר יונייטד, ומצליח להצחיק לאורך כל הדרך ולהיות אהוד על כל שכבות העם מבלי להתפשר על האיכות. אבי מלר רצה להיות רוי קין, אני רציתי להיות מודי בר און.