אוסף של גיל פנטו, יליד אמצע שנות ה־60, החל לדבריו לגמרי במקרה לפני 25 שנה. “יום אחד ביקרתי בבית סבתי בקיבוץ חולדה ומצאתי שם קופסה שכתוב עליה 'צ־ד', קופסת הסוכריות מפעם, פתחתי את הקופסה ומצאתי רק קמח", הוא משחזר. "סבתא שלי אמרה שאין בקופסה הזו כבר הרבה זמן סוכריות. כנראה הלכתי עם האכזבה הזו הרבה שנים ויום אחד ראיתי בשוק הפשפשים קופסה כזו. אומנם לא היו בה סוכריות אבל קניתי אותה ובזכות הקופסה הזו בעצם התחיל כל האוסף שלי”.
מה מושך אותך בזה?
“הרבה שנים אני עוסק בזיכרונות מבתים של פעם וילדות של פעם, והתקופה שעניינה אותי היא פחות או יותר 25 השנים הראשונות של המדינה מסיבה אחת: בשנים האלה התוצרת הייתה ישראלית בלבד, וכמעט בכל הבתים היו את אותם הדברים. היית יכול למצוא בבית של חוה ובבית של שושנה את אותם הדברים שמצאת גם בבית של שרה. עם השנים הבנתי שאני אוסף זיכרונות מילדות של פעם ומהבית של פעם. כיליד אמצע שנות ה־60 אני זוכר חלק מהדברים בעיקר מביתה של סבתי, אבל גם אני, בתור ילד, זרקתי את הילדות שלי ונפטרתי מהדברים האלה. רק עם השנים הבנתי שזו הייתה טעות. מה שמפעים אותי בלאסוף את התקופה הזו הוא הפשטות, הצניעות, הגרפיקה, המילים והשפה וזה מה שהעסיק אותי”.
זיכרונות זרוקים
אותו רגע מכונן בשוק הפשפשים שהבעיר בפנטו את התשוקה לאסוף פריטים נוסטלגיים תפח ותפח עד כי הגיע למאות ואף לאלפי פריטים והוביל אותו בשנת 2012 לפתוח מוזיאון פרטי לנוסטלגיה ישראלית בתל אביב שבו הוא מארח אנשים, קבוצות וחובבי נוסטלגיה: “עם השנים הצטברו אצלי המון פריטים כי בכל זאת, 25 שנים לא הולכות ברגל, וקניתי המון פריטים בשוק הפשפשים ובמקומות אחרים והחלטתי לקשט את ביתי עם האוסף ובאיזשהו שלב החלטתי לחלוק זאת עם כולם. אני מארח במקום הרבה אירועים פרטיים וימי הולדת ומה שלא הבנתי בהתחלה ואני מבין היום, זה שכל אחד מוצא באוסף את זיכרון הילדות שלו, הזיכרון שלו מההורים ומהאנשים היקרים שהיו לו וכבר אינם כי אלו דברים שהיו בכל בית ורובנו זרקנו אותם. גם אני זרקתי צעצועים, תקליטים וחוברות כי מי חשב לשמור את הדברים האלה?".
"לשמחתי יש כאלה ששמרו את כל הדברים האלה, וכשהם נפטרו ואת ילדיהם זה לא עניין, אז כל התכולות של הדירות האלה הגיעו לשוק הפשפשים ולשמחתי את כל פריטי הילדות שלי ושל ילדים אחרים – אספתי. מדי בוקר אני פותח את יום עבודתי בשוק הפשפשים בחיפוש אחר פריטים. היום קשה למצוא את כל הדברים האלה כי כבר אין דרך למצוא אותם משום שרוב הדור הרלוונטי שהדברים האלה היו בבית שלו נפטר ולכן זה כבר נדיר שמגיעה לשוק תכולה שווה, ומשנה לשנה אתה רואה ירידה דרסטית מהבחינה הזו”.
מה הדבר הנדיר או המרגש במיוחד שהשגת?
“כל פריט מרגש אותי והרבה שנים היה קשה לי לחשוב על פריט ספציפי שמרגש אותי במיוחד, אבל, וזה אבל חשוב, הפריטים הכי חשובים לי אלו הפריטים שאני מקבל מהאורחים שלי. עם השנים אנשים שמגיעים אליי ורואים את הבמה שאני נותן לפריטים והחיים שאני מפיח בהם, רוצים לתת לי פריטים שלהם שהם חושבים שימצאו בית חם ואוהב אצלי. קיבלתי פריטים מאוד מרגשים מהאורחים שלי. למשל, בזמנו היה בתל אביב בית חרושת לבגדי ילדים בשם ‘תפארת’. אחת האורחות שלי סיפרה שאמא שלה הייתה תופרת שם, וכל השנים היא שמרה בבית ‘מכנסי משחק’ שכמעט כל ילד בישראל של פעם לבש אותם. אלו מכנסיים לבנים עם גומי בסיום המכנס עם רקמה נחמדה על הבגד, והיא נתנה לי את הבגד הזה למשמרת”.
יש פריט שחסר לך באוסף ואתה מעוניין למצוא אותו?
“בזמנו היו נעלי התעמלות לילדים של חברת ‘המגפר’, נעליים שהילדים היו נועלים רק בשיעורי התעמלות בבית הספר. הייתי מאוד שמח למצוא נעליים כאלה”.
“לפתוח דלת קסמים”
ב־18 באוגוסט מתכנן פנטו לפתוח כלבו (פופ־אפ) שיוקדש לפריטי הילדות הנוסטלגיים של שנותיה הראשונות של המדינה. “אני מאמין שלפעמים כל מה שצריך כדי לחזור לילדות ולבית שהיו לנו פעם זה לפתוח דלת קסמים, וחשבתי רבות איזה כלבו אפתח והחלטתי שנורא מיוחד יהיה לחזור לילדות שהייתה לנו פעם”, הוא אומר. “בכלבו יהיו לא רק פריטי ילדות שזה המובן מאליו אלא גם פריטים שזכורים לי ולשכמותי מהילדות, מהקש־כפית שבה היינו אוכלים גלידה ביום קיץ לוהט ועד וילונות שאפיינו את חדרי האמבטיה בילדות”.
פנטו חילק את הכלבו למחלקות: כלי בית ספר של פעם (מחברות, ספרי לימוד, ילקוטים, קלמרים, מפיות אוכל), פריטים לשעות הפנאי (משחקי קופסה, רביעיות, ספרי ילדים, אופניים, תלת־אופן), ציוד לתינוקות (מבקבוק ועד עגלה), כלי מטבח (מבונבוניירה ועד "אמקור") וכלי טיפוח ויופי (מ"ולוטה" ועד דרמפון). “בעיקרון הביקור בכלבו לוקח כשעה וחצי, כשאני מספר את הסיפורים מאחורי הפריטים, ואחת החוויות היא שאפשר לגעת ולדפדף, לפתוח את הספרים ולגעת במוצרים וזה גורם לזיכרונות להיות יותר מוחשיים. מדובר בחוויה מאוד מיוחדת”, הוא מסביר.
זה מותאם גם לילדים שזו לא הנוסטלגיה שלהם?
“עם השנים הבנתי שילדים בהחלט מתחברים. הילדים שהכי מתחברים הם אלה שהם בגיל בית ספר יסודי שהסקרנות שלהם גבוהה. אני מסביר לילדים מה זה להיות ילד בישראל של שנות ה־50, ה־60 וה־70 לפני עידן האייפד, הטלוויזיה והאינטרנט, אז אני צובע להם מה זה להיות ילד של פעם דרך הפריטים והסיפורים מהאוסף שלי”.
תן לי דוגמה לפריט מיוחד שיהיה בכלבו.
“לכולנו בילדות היו מחברות בית ספר. יום אחד אירחתי אצלי בבית אירוע ובסוף האירוע שאלו אותי אורחים אם אני מקבל פריטים ישנים, השבתי שכן אבל שתלוי מה. ואז הם סיפרו לי שחודש אחרי הקמת המדינה הייתה הפצצה של מטוסים מצריים את תל אביב ובהפצצה הזו נהרגו שלוש בנות, אחת מהן היא ילדה בשם חניתה וילר, שנהרגה יומיים לפני יום הולדתה העשירי. כשאמה נפטרה לפני 20 שנים, בני משפחתה גילו שהיא שמרה כל מיני פריטים של חניתה מבית הספר, מחברות, יומן, מפית אוכל וברכות שכתבו לה התלמידים. במשך כל השנים בני משפחתה של חניתה התחבטו מה לעשות עם זה, והחליטו להעביר אותם אליי".
"בכלבו אציג מחברת חיבורים של חניתה מכיתה ד’, ואני מתכנן להקריא את החיבור. אראה את מפית האוכל שהיא רקמה לעצמה. זה רגע מרגש. יהיו גם זיכרונות פרטיים שלי כמו ספר מהילדות שזכרתי שמאוד אהבתי ופתאום מצאתי בשוק. יש המון דברים שנמצאים לנו בראש אבל אנחנו לא זוכרים אותם ממש, אבל כשאתה רואה את הדברים פיזית, אתה מיד נזרק לאותו זיכרון ילדות”.
אתה מתפרנס מזה?
“כן, זה מקצוע לכל דבר. במשך שנים רבות עסקתי בגיוס מנהלים לארגונים בחברת השמה, עד שהחלטתי להקים את המוזיאון ואז עזבתי מקום עבודה קבוע”.
נו, אתה חי את החלום.
“בהתחלה זה לא היה חלום. זה היה משהו שנורא רציתי לעשות אותו. זה קרה תוך כדי. מה שמקסים בעיסוק הזה הוא שאין הרבה פעילויות שיוצא לך בהן ככה לרגש אנשים כי באמת כל אחד מוצא בזה זיכרון ילדות וזיכרון מהסבא והסבתא. יש לי את הזכות לרגש אנשים בעזרת הנוסטלגיה”.
*כלבו פנטו ייפתח ב־18 באוגוסט ברחוב שוקן 27 בתל אביב