הסיפור של עמרני מתחיל בכרם התימנים, במשפחה מיוחסת שהגיעה לארץ ב-1882. "אנחנו דור שלישי בארץ", היא מדגישה. "אבא שלי היה חבר מועצת העיר ויושב ראש ארגון התימנים". אבל כשהמשפחה עברה לצפון תל אביב, התמודדה עמרני הצעירה עם גזענות בוטה. "השכנה פנתה לקבלן ואמרה 'מה אתה מביא לנו תימנים עכשיו לבניין?'", היא נזכרת. "אחי הקטן בא הביתה בוכה כי קראו לו 'כושי'".
בבית הספר התיכון חוותה השפלות מהמנהלת. "היא הייתה אומרת לי 'את לא נקייה, את לא מסודרת'", משחזרת עמרני. "הבנות בכיתה היו בהלם, הן שאלו 'למה היא יורדת עלייך?'" ההשפלות הללו הותירו צלקת עמוקה: "הפכתי לחולת ניקיון. עד היום יש לי עוזרת בבית בלוס אנג'לס ואני עדיין מנקה".
אחד הפרקים הכואבים ביותר בחייה קשור לפרשת ילדי תימן. "אימא שלי ילדה בן וקראה לו יצחק, על שם אחיה שנפטר במלחמת השחרור", היא מספרת. "היא הגיעה הביתה בלי התינוק. אמרו לה שהוא חולה ושישמרו עליו. אחרי שבוע-שבועיים אמרו שהוא מת". שנים לאחר מכן, הגיעו שני חיילים לביתם והודיעו שליצחק מגיעות זכויות לימודים. "רק אז הבנו שכנראה נחטף", היא אומרת. "אימא קראה לבן הבא שלה גם יצחק".
כיום, בלוס אנג'לס, עמרני מתמודדת עם מציאות מורכבת. היא מספרת שהיא נמנעת מלענוד מגן דוד ברחוב מחשש לאנטישמיות. "מפחיד להיות יהודי היום באמריקה", היא אומרת. הבן שלה, שמצביע לדמוקרטים, מבקר בחריפות את מדיניות ישראל בעזה. "הוא כואב על החטופים, אבל כואב לו יותר על העזתים", היא אומרת. "אמרתי לו - בוא תגור כאן ותראה מה קורה".
למרות הכל, היא מסרבת להתחרט על דרכה. "יש לי משפחה טובה, בעל מהמם שמפרגן בלי סוף", היא אומרת. אבל הכאב על המחיר ששילמה ניכר בדבריה: "לפעמים אני חושבת שעשיתי טעות, אולי לא הייתי צריכה להישאר שם. היו משברים בנישואים, כמה פעמים אמרתי לבעלי שאני עוזבת, והוא התחנן על ברכיו".
בגיל 80, עמרני מביטה על חייה במבט מפוכח. היא מודעת למחיר ששילמה על החלום האמריקאי - ההתרחקות מהמסורת, נישואי הילדים לגויים, והקרעים המשפחתיים. "אני עדיין מפוצלת", היא מסכמת, "חצי פה, חצי שם. אבל מה נעשה? בכל מקום יש מחיר לחיים".
התרעות פיקוד העורף