"אפשר לנצח את הקורונה", “נעבור את זה ביחד", “עברנו את פרעה, נעבור גם את זה" וגו'. אתם מכירים היטב את הססמאות, שנובעות מאותו הלך מחשבתי שעל פיו כולנו גדלנו והתחנכנו. זה שאומר שאין בעיה שאין לה פתרון. ושאם מאוד נתאמץ, וננקוט את הצעדים הנכונים, ונהיה מספיק סבלניים, בסוף הכל יסתדר.

אבל כבר עכשיו ברור שבסוף לא הכל יסתדר. הרבה אנשים ימותו, אחרים יחלו ויעברו טראומות ונזקים גופניים. ורובנו המוחלט יספוג מכות לא פשוטות בתחום הכלכלי, המקצועי, הרגשי, המשפחתי... לעזאזל, אנחנו כבר סופגים. כי זוהי בדיוק המהות של אסון. הוא מתרחש ללא שליטה, הוא גובה קורבנות, ואפשר רק לצמצם את הנזקים שלו. לא למנוע אותם לגמרי. המקרה של הקורונה קיצוני במיוחד במובן הזה, כי מדובר באסון בסלואו מושן. צפינו בו מרחוק, כשהחלה ההתפרצות בסין, ידענו שבמוקדם או במאוחר הוא יגיע גם אלינו, אבל המשכנו לחיות כרגיל בפול הדחקה. אבל בסוף הוא נחת, ומאז הוא הולך ומתרחב בהדרגה מקפיאת דם. והתובנה הכי קשה היא, שאף על פי שידענו מראש שיגיע, גם אם היינו נוקטים את הצעדים הנכונים והחכמים ביותר, הוא עדיין היה מכה.

התובנה הזו צריכה לשנות את השיח הציבורי הביקורתי. ודאי שצריך לעקוב אחרי הפעולות של משרדי הממשלה השונים, ואם יש צורך גם למתוח עליהם ביקורת נוקבת, ולהגיע למסקנות אופרטיביות קשות, בוועדת החקירה שתוקם ביום שאחרי. אבל באופן כללי, ברגע שאתה מבין שאנחנו נתונים באסון עולמי, ושהנזק הוא בלתי נמנע, צריך לגלות גם יותר סלחנות כלפי האנשים שנאלצים לקבל כרגע את ההחלטות (הבלתי אפשריות). גם אם הם עושים, בדיעבד, טעויות. כי איך אפשר לא לטעות בכאוס הזה, ובהתמודדות עם משהו כל כך לא מוכר. לראיה, העולם כולו, על שלל מנהיגיו ומדעניו, מגיע כמעט לאותן מסקנות וגם עושה את אותן טעויות (לכאורה).

וכל זה נובע מהעובדה הפשוטה, שכבר שכחנו מזמן. אולי פרט לשלום חנוך, שהנציח אותה בשיר. אנחנו רק בני אדם. לא יותר, לא פחות. ואנחנו לא כל יכולים למול הטבע. ולא כל דבר אפשר לנצח, ולהתמודד מולו ביחד, וכל יתר הקלישאות שמתאימות אולי לפרסומת של בנק, אבל לא למציאות. מאותה נקודה בדיוק נובעות גם כל הפילוסופיות בגרוש, על ה"מתנה" שבקורונה ועל התועלת שאנחנו יכולים להפיק ממנה. כולם פרי של מחשבה תכליתית, שבבסיסה עומדת התפיסה שהכל בשליטתנו. ולכן, גם אם קורה אסון, נעשה ממנו לימונדה, ובכך בעצם נשיב לעצמנו את השליטה. כנ"ל לגבי אין ספור הבדיחות על הקורונה והניסיון לגמד את חומרתה. כל אלה לא יעזרו. מדובר באירוע גדול מכל מה שהכרנו, וכולנו נחטוף בגללו.

אבל למטבע הזה, של רק בן אדם, יש גם צד שני. והוא יפה ומרגש. עיקר המלחמה בקורונה נובע מהניסיון להגן על הצדדים החלשים בחברה. זקנים, חולים, אנשים בקבוצת סיכון וגו'. נכון, אנחנו עוד לא יודעים מספיק על הנגיף. וגם אנשים צעירים נפגעים. אבל לנוכח הנתונים, בכל העולם, די ברור שלא היו מכניסים אוכלוסיות שלמות להסגר, ועוצרים את כל מהלך החיים, אלמלא נתוני התמותה הקשים בקרב האוכלוסיות המבוגרות והחולות. המשמעות היא שרוב האנושות מסכימה לפגיעה ניכרת בעצמה כדי לגונן על החלקים החלשים שלה.

והעובדה הזו היא לגמרי לא מובנת מאליה. למעשה, היא על גבול האנטי־אבולוציונית. מדוע לפגוע באופן כל כך משמעותי בחייהם של רוב האנשים, ובעתידם, כדי להציל אוכלוסייה שממילא לא נותרו לה שנים רבות לחיות? אתם יודעים, האסקימוסים - לפחות באגדות - שולחים אותם למות לבד בשלג. עוד הרבה לפני הקורונה.

התשובה היא, שמדובר בערך אנושי - מופלא בעיניי - שבו חברה לא יכולה להפקיר את הגורמים החלשים שבה. זה ממש לא היה כך תמיד, לאורך ההיסטוריה, וזה גם עלול להשתנות, ככל שהמצב יתדרדר. אבל נכון לעכשיו, המלחמה שלנו בקורונה חושפת את האנושיות שלנו. לרע, ולטוב. 

על הסכין

1. בועז ביסמוט ב"אולפן שישי". מציבים איש ימין בלב פאנל עיתונאים שחושבים ומדברים אותו דבר, הפוך ממנו, רק לצורך מראית העין. ואז מתרגזים עליו כשהוא נאלץ להשתמש בציניות ובתוקפנות כדי להשמיע את דברו. יכול להיות שביסמוט מעצבן, ברמה האישית. אבל הסירוב שלו להיות ימני מחמד, שרק מקשט את הפאנל, מובן בהחלט.

2. "אישה עם כתם לידה" (הוצאת הכורסא) הוא מותחן חדש של הסופר השוודי המעולה הוקן נסר, הספר השלישי בסדרת המפקח ואן וטרן. דמות ספרותית נהדרת של בלש ביקורתי, עגום ותכליתי, עתיר בלבטים פנימיים סביב תפקידו כשוטר. גם הספר החדש מצליח להיות מותח וסוחף, ובמקביל גם חכם מאוד ומעורר מחשבה.

3. "נשות הלילה" (נטפליקס) היא סדרה הולנדית חדשה, העוסקת בעולם האפל, המושחת וגם הסקסי של שירותי הליווי באמסטרדם. במוקד ניצבים דוברו החדש והמבטיח של ראש העיר, ובת הזוג המסתורית שלו, שהופכת למדאם מצליחה ודומיננטית. התוצאה לא אחידה ברמתה, אבל מספיק מסוגננת ואחרת כדי להצדיק צפייה בימי קורונה.