פרולוג

יום אחד, כאשר הלכו דבורה ואליעזר בן יהודה באחת מסמטאותיה הצרות של ירושלים, משך מישהו בשרוולו של אליעזר ושאל ביידיש: "סלח לי, אדוני, באיזו שפה אתם מדברים?"

"עברית", השיב אליעזר.

"עברית? אבל בני האדם אינם מדברים עברית. עברית היא שפה מתה".

"טעות בידך, אדוני". החזיר אליעזר בלהט. "אני חי, אשתי חיה ואנו מדברים עברית. לפיכך גם העברית היא חיה".

("אהבה כפולה" / רוברט סט. ג'והן / תרגום: רבקה גלעדי ושרה גלעדי)

לפני 98 שנים מת האיש שהחיה את השפה עברית. זה שבזכותו אתם יכולים לקרוא, ואני מסוגל לכתוב בשפה העתיקה הזו שנחשבה למתה.

אם נמה העברית אלפיים, נו אז מה,
הבה נעירנה ונמציא את היוזמה,
את המגהץ, את הפצצה, את הריהוט
בקצה נוצה בכתב רהוט.
כתב כרובית, כתב גלידה,
כתב את כל, את כל מילון בן־יהודה.

ועוד הוסיף מילים לברוא
ונוצתו המהירה לא נחה
והשפה גדלה
ולא הכירה את מראה דמותה
את מראה דמותה בבוא השחר

("אליעזר בן־יהודה" / מילים: ירון לונדון)

אליעזר בן יהודה (צילום: הארכיון הציוני)אליעזר בן יהודה (צילום: הארכיון הציוני)

בשנת 2007, כשמלאו 150 שנה להולדתו, הכיר אונסק"ו בחגיגות לזכרו. בכך הפך אליעזר בן־יהודה באופן רשמי ליקיר ארגון האומות המאוחדות.
"היהודים היו בגלות למשך אלפיים שנה, חיו במאות ארצות, דיברו במאות שפות ועם זאת שמרו על לשונם העתיקה, העברית". את זה אמר הסופר יצחק בשביס זינגר, שכתב את ספריו ביידיש. כשקיבל את פרס נובל בשנת 1978, אמר בין השאר: "היו שקראו ליידיש שפה מתה, אך כך נקראה גם העברית במשך אלפיים שנה. היא הוחייתה בזמננו באופן ראוי לציון, כמעט פלאי".

לכן לו - לאיש שחולל את הפלא הזה, שהחיה את העברית ושנפטר בנר השני של חנוכה בשנת 1922 - ולאוהבי העברית כולם מוקדשות מילים אלו.

תמונה ראשונה

בגיל 22 התגלה בן־יהודה כחולה שחפת. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בסמינר (אופס, בעברית: בית המדרש למורים) של "כל ישראל חברים" בפריז. כשמצבו החמיר, הוא נשלח להחלמה באלג'יר. אחרי שנה, כשחזר לפריז והתכוון לעלות ארצה, כתב מכתב לשלמה יונאס, שאיתו התיידד. יונאס היה אביה של דבורה, שעזרה לו בלימודי הרוסית, ושגם איתה הוא כנראה די התיידד.

זה מה שכתוב בספר "כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה", שכתב נכדו של אליעזר בן־יהודה, שגם השם שלו הוא אליעזר בן־יהודה:

"דבורה יקירתי... אני מבקש לשוחח איתך. קיבלתי מכתב מהמחזר שלך, מאליעזר".
"מה, באמת? איך? מדוע הוא כתב לך?"

האבא מגלה לבתו שהחתן המיועד מבקש לבטל את האירוסים וקורא מתוך המכתב:

"אני מבקש לשים קץ להבטחתי לבתך. אינני יכול עוד להציע לה דבר. שכנע את בתך שעליה לשכוח אותי ולמצוא מישהו אחר".

דבורה לא מוותרת. היא עוזבת את משפחתה האמידה בלובוקי שבבלרוס, ונוסעת אל הארוס שנמצא עכשיו בווינה. בקהיר, בדרכם ארצה, מתחתנים השניים.

בביתו של הרב נתקבלו בחמימות על ידי הרבנית. כאשר הופיע הרב, אז נטל אליעזר את ידה של דבורה ובהצטחקו לעבר הרב, הישיר מבטו אל דבורה והכריז: הרי את מקודשת לי.
("אהבה כפולה" / רוברט סט. ג'והן /
תרגום: רבקה גלעדי ושרה גלעדי)

חודשיים אחר כך, באוקטובר 1881 ירדו השניים בחוף יפו.

תמונה שנייה

עד שנת עלייתו של אליעזר בן־יהודה ב־1881, חי כאן מה שנקרא "היישוב הישן". כ־20 אלף יהודים. רובם מי שאנחנו מכנים כיום חרדים. הם התקיימו על חשבון כספי החלוקה. אלה הם הכספים שהיו אוספים שליחי הקהילות שיצאו למרכזים היהודיים ברחבי העולם ושנוררו מיהודי הגולה כסף עבור אחיהם היהודים שחיים בארץ הקודש.

"שנור" היא מילה ביידיש למה שנקרא בעברית "קיבוץ נדבות". אבל אף על פי שאנחנו עוסקים בשפה העברית, עם כל הכבוד "קיבוץ נדבות" בעברית לא נשמע עסיסי כמו "שנור" ביידיש. עברית, עברית, אבל מה לעשות - ביידיש זה נשמע טוב יותר. אפילו ביאליק, שהיה לו חלק לא קטן בתחייתה של העברית, העדיף את השנור היידי בפואמה הידועה שלו "בעיר ההרגה":

וכאשר פשטתם יד תפשטו
וכאשר שנוררתם תשנוררו

כשהחלו גלי העלייה הראשונה להגיע ארצה ב־1881, הם ממש לא ראו בעין יפה את התופעה הזו. אליעזר בן־יהודה היה זה שיצא נגדה בגלוי. הוא כתב מאמר בשם "תשובה קצרה" בעיתון "הצבי", שם הצהיר שבכוונתו "להרוס את חיי החלוקה הנתעבה, את החיים על נדבות, ואת הצרעת המנוולת את קהל ישראל".

אליעזר בן יהודה (צילום: לע''מ)אליעזר בן יהודה (צילום: לע''מ)

רק זה בלבד היה חסר כדי שכל קהילת האשכנזים החרדים תצא נגדו במלחמה ותכריז על חרמות עליו ועל משפחתו. אבל גם רבני קהילת הספרדים הטילו עליו חרם. זה היה משום שהוא יצא נגדם על כך שהשתמשו בשירותי הרפואה של המיסיון.

שאלה דבורה את אחת משכנותיה:

"איפה אפשר לקנות לחם?"

"לקנות לחם?! כאן לא קונים לחם, כאן אופים לחם".

"ואיך אופים לחם? אולי תלמדי אותי?"

האישה הזקנה הסכימה, אך חזרה בה:
"לא. לא אוכל לעזור לך, ואיש לא יוכל לעזור לך כל עוד אינך מתנהגת כמו אישה יהודייה. יהודיות כשרות אינן מתהלכות בגילוי ראש אפילו בביתן".
("אהבה כפולה" / רוברט סט. ג'והן / תרגום: רבקה גלעדי ושרה גלעדי)

ואם לא די בכך, אז אלה וגם אלה לא ראו בעין יפה את הניסיון המוזר של האיש התמוה הזה להוציא את העברית, לשון הקודש, מספרי הקודש ומהתפילות אל הרחובות. החרם והנידוי שספגו אליעזר בן־יהודה ומשפחתו הגיעו עד להסגרתו לידי השלטונות העות'מאניים ולמאסר. רק בהתערבות ראשי הציבור הלאומי הלא חרדי הוגש ערעור והמאסר בוטל.

לא תאמינו, אבל גם אנשים כמו אחד העם וביאליק לא ממש התייחסו באהדה אל האיש. מנדלה מוכר ספרים כינה אותו בין השאר "בית חרושת למילים". ברנר ועגנון כעסו על החידושים, שנשמעו להם לא רציניים ולא ראויים.

אתנחתא

לא רציניים? לא ראויים? בבקשה, תשפטו בעצמכם. איך היינו יכולים לדבר עברית בלי המילים האלה, שאותן בדה ממוחו הקודח האיש שכונה "בית חרושת למילים".

בובה, גלידה, הצהרה, זהות, חביתה, חיידק, חממה, מגהץ, מדרכה, מדרשה, ממחטה, מעטפה, משטרה, משרד, עירייה, עיתון, פצצה, רשמי, תפנית, תצפית

תמונה שלישית

"אליעזר! אליעזר! הילד... אליעזר, מהר!" פרצה דבורה מבוהלת וחיוורת פנים אל החדר... אליעזר הנבוך והמבולבל התכופף והציץ בחור המנעול. המראה שנגלה לעיניו היה מחריד: בנו בן השלוש יושב על הרצפה ליד נחש שחור ומבריק...

"חיה חיה", מלמל הילד, שלא ידע מה שם יקרא לחברו החדש.

"אמור נחש, זהו נחש", אמר האב וקרב אל בנו.

"חנש, חנש!" צהל הילד.

("הבכור לבית אב"י" / דבורה עומר)

שני בנים ושלוש בנות הביאו לעולם דבורה ואליעזר בן־יהודה. שתי בנות נפטרו בילדותן בהפרש של חודשים זו מזו מדיפטריה, שבעברית נקראת קרמת.

לבן הבכור לבית אב"י הוא התכוון לקרוא איתמר, אבל השכנים הזדעזעו. בעיקר מפני שגילו שהאב הצעיר לא מכיר את המנהג שבו כל בן בכור שנולד בארץ הקודש נקרא בן ציון. בן־יהודה העיקש ניסה להגן על השם העברי היפה שצלילו נאה, אבל דבורה היולדת, שעייפה מהמריבות ומהחרמות, פסקה לטובת השם בן ציון. על דבר אחד התעקש האב ולא היה מוכן לוותר: הילד ידבר אך ורק עברית ולא שום שפה אחרת.
"אם הילד ידבר רק עברית, יש סיכוי שהוא לא ידבר שטויות כשיתבגר", אמר בחיוך.

כשבן ציון בן־יהודה היה לגבר, הוא עצמו שינה את שמו לאיתמר. איתמר בן אליעזר בן־יהודה. או בקיצור, איתמר בן אב"י.

איתמר - אכן היה לגבר,
קומת תמר ויפי צורה וסבר,
והלשון בפיו הייתה שפת עבר.
איתמר בן אב"י,
שאביו היה נביא
גבר כלבבי
("אליעזר בן־יהודה" / ירון לונדון)

בשנת 1891, כשאיתמר היה בן 9, נפטרה אמו דבורה ממחלת השחפת. אחותה הצעירה ביילה הציעה לעזור בגידול היתומים הקטנים. היא הגיעה ארצה, עברתה את שמה לחמדה, וכעבור שנה נישאה לאיש שהתאלמן מאחותה. השמועות מספרות שבן־יהודה תכנן את הנישואים לחמדה כבר כאשר דבורה חלתה, וכשהכלה המיועדת הייתה רק בת 12. אבל מהמילים הבאות מסתבר שדווקא חמדה, עוד כשהייתה הנערה ביילה, היא זו שפנטזה על הגיס שלה.

בהיותי עוד ילדה קטנה, שם באותם המקומות שעברת, אהבתי בך לא רק את יופייך, את גופך, אלא גם את נפשך הטהורה, את שכלך הכביר, את דעתך הצלולה, את ידיעותיך, דעתך ומחשבותיך ואת גבורתך. הכול אהבתי בך ואהבתי כמו משוגעת.

שישה ילדים ילדה חמדה בן־יהודה, שניים מהם נפטרו בילדותם.

אין מה לאכול, אין בגד ללבוש... אין נעליים לפעוטים. אין דבר. אני מרגישה כי "אגזול" את העולם כולו, ובלבד שאמציא לבן־יהודה את כל הנצרך לקיומו.
("בן־יהודה, חייו ומפעלו" / חמדה בן־יהודה)

אפילוג

בכ"ו בכסלו תרפ"ג, בנר השני של חנוכה, נפטר בן־יהודה ממחלת השחפת כשהוא בן 64. הוא נקבר בבית הקברות בהר הזיתים. מספרים כי חברה קדישא סירבה לקבור אותו משום שנחשב בעיני ראשיה ובעיני רבים מחבריה לכופר.

בחור דתי, שהיה מעריץ נלהב של בן־יהודה ומפעלו, התנדב לטהר את גופתו ולהביאה לקבורה. לצדו קבורים בנו איתמר ואשתו השנייה חמדה, שאחרי מותו הקדישה את חייה להמשך מפעלו.

ידעתי חוזה אחד גלוי עיניים / חזון ענקים חזה בין גמדים / ידעתי חולם אחד גלוי עיניים / דור שלם חלום פלאות ארג טווה / דור שלם יחל - וחלומו נהיה / חזון־לבו קם ושמשו טרם כבה / בהווה חי ולשון עם־קדומים דבר / וגלגל תקופות לדחוף אחורנית אמר / עם לעג לו אך הוא נפלאות האמין / וחזון המזרח במערב נשא שמר. 
(כתובת על המצבה / בוריס שץ) 