המטרה של הפרויקט "נשים מצטלמות מלחמה" היא להמחיש ולתת איזושהי נוכחות לתחושות מאוד מדויקות של מה שהנשים המשתתפות בו עברו ב־7 באוקטובר, ולהראות שגם בפרספקטיבה של הרבה חודשים אחרי כן אנחנו עדיין בתוך הסיוט", אומרת האמנית אליסיה שחף, שאמונה על צילום הנשים המשתתפות בפרויקט במטרה לתעד את המסע שהן עברו בשנה האחרונה.
הפרויקט נעשה ביוזמת עמותת עדן, המתמחה בטיפול בפוסט־טראומה בנערות ונשים ופועלת בעוטף עזה מאז שנת 1997. העמותה מפעילה תוכניות שונות, בהן פנימייה פוסט־אשפוזית, בית ספר לנערות, מכינה תעסוקתית לצעירות נפגעות טראומה, מרכז ידע לטיפול בטראומה ומרכז טיפול חדש לנשות עוטף עזה והסביבה. התמונות שצילומן מסתיים בימים אלה יהפכו בסופו של דבר לתערוכה "נשים מצטלמות מלחמה", שתיפתח ב־22 בנובמבר ב"מרכז עדן 51" בקיבוץ דורות במטרה לייצר המשכיות לשיח על טראומה ולתת מקום לתקווה.
"התערוכה שתיפתח בקרוב מיישמת בעצם את מודל עדן, שלפיו אנו פועלות בעמותה", אומרת רונית אטואן שובל, מנכ"לית עמותת עדן. "למעשה, פרויקטים מסוג זה מייצרים מרחבים בטוחים לנשים לספר את סיפורן ולהתמודד עם הטראומות שחוו ב־7 באוקטובר ובזמן מלחמת חרבות ברזל. מרחב בטוח מייצר אווירה מקבלת ולא שיפוטית וסביבה פיזית תומכת שמאפשרת ביטחון לנשים לדבר את הטראומה ולעבד אותה".
"'נשים מצטלמות מלחמה' זה סוג של המשך של הפרויקט 'נשים מספרות מלחמה', גם הוא של עמותת עדן, פרויקט של תיעוד בווידיאו של נשים שהיו בכל מיני מצבים ב־7 באוקטובר ואחריו, ביניהן אמהות ששהו שעות בממ"דים, אמהות של חיילים שנפלו בקרב, מגוון נשים מהעוטף, מפונות מהצפון", מספרת שחף. "בפרויקט הנוכחי, 'נשים מצטלמות מלחמה', נבחרו 12 נשים מתוך אלה שהשתתפו בתיעוד בווידיאו, וביקשו מכל אחת מהן לחשוב על איזשהו חלק משמעותי מהתיעוד שלהן שהיו רוצות לתרגם לדימוי אחד, לצילום אחד".
"עינב דיברה על התחושה שהיא בתוך בועה, אבל מבחינה חיצונית כאילו לא רואים עליה מה שעברה", מספרת שחף. "צילמתי אותה בשדרות רוטשילד בתל אביב. היא נראית כאילו היא יושבת מאוד מבודדת בתוך הרבה אנשים שנראים מטושטשים. היא יושבת על הרצפה, הפוקוס עליה, אבל היא כאילו בעולם אחר, כאילו שקופה, כאשר כל שאר האלמנטים בתמונה מטושטשים".
"היינו 30 שעות בממ"ד, אני, בעלי ושני ילדים קטנים. בלילה, אחרי 20 שעות, נכנסו אלינו מחבלים, שרפו לנו את הבית. היה קרב על הבית שלנו, הצבא ירה טילים בניסיון לחסל את המחבלים. היינו ממש בשדה קרב, עד שבסוף התינוק שלי התייבש והיינו צריכים לקחת את הסיכון, לפתוח את החלון ולצאת", מספרת דורין כהן, 31, מכפר עזה, שכיום מפונה בשפיים עם קהילת הקיבוץ, וגם היא משתתפת בפרויקט.
לדבריה, היה לה חשוב להחזיר את השליטה בתוך סיטואציה שבה הרגישה חוסר שליטה, להראות את החוזק שלה אל מול הסיטואציה וגם אחרי הסיטואציה. "להראות שאף אחד לא יצליח לשבור את הרוח שלנו למרות מה שעברנו", היא אומרת ומציינת שזו גם הסיבה שביקשה שהצילום שלה יבטא עוצמה. "בכוונה לבשתי חולצה בצבע גוף, כי הרגשתי 'עירומה' בסיטואציה בממ"ד, והיה חשוב לי להעביר בצילום כמה שיותר עוצמה, כמה שיותר חוסן, למרות מה שעברתי. להביע את העוצמה שהייתה שם".
הקשיים של ה־7 באוקטובר, אומרת כהן, מלווים אותה עד היום. "יש לי חברה מאוד טובה שעדיין חטופה והילדים שלי עדיין לא התאוששו נפשית מהסיטואציה", היא מספרת. "עכשיו גם מתחילים אצלנו לצוף תסמינים של פוסט־טראומה. עד עכשיו היינו בסוג של ניתוק. אנחנו נלחמים כיום על החטופים מהקיבוץ, אין לנו גם ידיעה לגבי העתיד שלנו, אבל למרות זאת היה לי חשוב לשדר בתמונה עוצמה וחוסן, כי זה מה שבסופו של דבר מחזיק אותנו".
"הגעתי לדורין לשפיים וצילמתי אותה", מספרת שחף. "דורין דיברה על עוצמה, על כך שהיא מאוד חזקה. צילמתי אותה בצורה כזו ששפת הגוף שלה משדרת עוצמה. היא מצולמת מלמטה ליד משהו שהיה בעבר מגדל שמירה, והיא נראית גדולה מהחיים, חזקה כזאת. זה מה שחיפשנו בצילום: להעביר את העוצמה שלה".
"ב־7 באוקטובר נפלו אצלנו בשכונה שלושה קסאמים, אחד מהם אצלי בבית", מספרת כהן. "היו מחבלים בשכונה, הגיע גם צבא, היו קולות של ירי, נפל החשמל, לא הייתה תקשורת סלולרית. חיכינו לפינוי, ובזמן שאני מחכה ירו עליי מחבלים. בערב שבת הגיעו מהמרכז חבר'ה מ'אחים לנשק' לחלץ את דיירי הבניין שלנו. חילצו אותי לחברה שגרה בראש העין, ואז התחלתי לקבל פניות מתושבי שדרות לעזור בחילוצים שלהם. הפכתי לחמ"ל שמסייע לאנשים ומקשר אותם עם גורמים שיכולים לפנות אותם. זו נהייתה אופרציה גדולה, הצטרפו אליי מלא חמ"לים של מלונות, מקומות אירוח. בהמשך הקמתי גם קבוצה של מנהלי חמ"לים, איזה 50 חמ"לים של גורמים מכל מיני תחומים - עורכי דין, גופים הקשורים למזון ועוד - שיכולים לעזור לאנשים".
בתמונה שצולמה רצתה כהן להנציח גם דמות משמעותית בחייה, רינת שגב אבן ז"ל, שנרצחה בקיבוץ בארי. "אני אם חד־הורית, הייתי במצב לא פשוט בחיים שלי, ואילו היום אני מסיימת תואר בכלכלה, ניהול וביוטכנולגיה, אני גם פעילה חברתית - וכל זה בזכות רינת, שהייתה לפני ארבע שנים מטפלת שלי ושל הבן שלי במרכז הורים וילדים", מספרת כהן. "הפכנו להיות חברות, היינו משקמות יחד אנשים. ב־7 באוקטובר האישה הזו, שמעולם לא ביקשה עזרה מאף אחד, מחבלים רצחו בבארי אותה, את בעלה ושניים מילדיה אחרי שברחו מהממ"ד. רינת ואני היינו אמורות להעלות הרצאה, שבפתיח שלה רינת כתבה: 'ספרי את הסיפור שלך לא כדי להראות שהצלחת, אלא כדי להגיד לנשים האלו שגם הן יכולות להצליח'. זה משהו שרציתי להנציח. בצילום רציתי להמחיש מצד אחד את העוצמה שלי, ומצד שני את העיסוק שלי בהנצחתה של רינת, שהייתה מעצימה נשים, גורמת להן להאמין בעצמן".
התרעות פיקוד העורף