ספרו החדש וה־191 במספר של ד”ר מרדכי נאור, “הספרים שלי” (הוצאת “שער הרצליה”), מוגדר על ידו כ”ספירת מלאי” או “חג האסיף”. “עלה בדעתי שאחרי כל כך הרבה זמן שווה לחזור בחזרה ולראות איך הספרים שלי נולדו, ולצד הסיפורים הרציניים יש גם רגעים מצחיקים נורא”, הוא אומר. “לאחר יותר מ־60 שנות כתיבה ועריכה של ספרים, הגיעה העת, כך נראה, לערוך מסע ספרותי ביוגרפי כדי לבקר בתחנות שונות בדרך ארוכה: איך עלו הרעיונות שהפכו לספרים; מי היו השותפים לדרך; ההצלחות והאכזבות”.
נאור, שבעוד שלושה חודשים יחגוג את יום הולדתו ה־89, מספר כי הכתיבה משכה אותו משחר נעוריו. “את האהבה לכתיבה גיליתי כשהייתי ילד, ובימים ההם של סוף שנות ה־40 זה לא היה תקני ולא מכובד”, הוא אומר. “בשנת 1948, כשהייתי בן 14, ערכו לנו בבית הספר סקר ושאלו אותנו מה נרצה להיות כשנגדל.
רוב הילדים כתבו שהם מעוניינים להיות חקלאים או פלמ”חניקים, אני כתבתי שאני רוצה להיות ‘פועל דפוס’. המורה דרש שאסביר לו מדוע אני מעוניין במקצוע המוזר הזה, והסברתי לו שזה בעקבות אבא שלי שבעברו עבד בדפוס. זה היה כמובן בלוף, לא יכולתי להגיד למורה שאני רוצה להיות עיתונאי וסופר כי זה נחשב לבושה בזמנו”.
את שירותו הצבאי עשה נאור בנח”ל ונמנה עם מקימי קיבוץ נחל עוז. “בקיבוץ ערכתי את העלון הקיבוצי ובמקביל התחלתי לחפש משרות עיתונאיות. בשנת 1956 עזבתי את הקיבוץ והתמסרתי לעיתונות”, הוא אומר. “עבדתי בעיתונים צבאיים (“במחנה גדנ”ע” ו”במחנה נח”ל”) וגם בעיתון ‘רימון’”.
בשנת 1962 פרסם יחד עם חברו, מתתיהו רוטנברג, את ספרו הראשון “תנועות נוער בישראל ובעולם” שראה אור בהוצאת “עמיחי”. “חברנו יחד לכתיבת עבודה על תופעת הנשירה מתנועות הנוער”, הוא מספר. “הגשנו את העבודה וקיבלנו ציון די טוב. בהמשך חשבנו שתנועות הנוער לא מטופלות מספיק, אז החלטנו לכתוב על כך ספר. זו הייתה חוצפה ממדרגה ראשונה. הספר הזה הוא הבוסר של הבוסר, אבל זה היה הספר הראשון שלנו, כמה אנשים דיברו עליו ואפילו נכתבה עליו ביקורת אחת בעיתון, שזה בכלל גרם לנו להרגיש באותו זמן כמו מלכים”.
בשנת 1963 הוציא את הספר “כאן השריונים” (סיפורי מלחמה ושריון). “דוד (דדו) אלעזר, שהיה אז מפקד חיל השריון, ושאול ביבר, שהיה קצין החינוך של חיל השריון, רצו להוציא ספר על חיל השריון ועל חטיבה 7 כי היא ציינה 15 שנה להיווסדה”, הוא נזכר. “דדו אמר לי: ‘אני לא יודע ולא אכפת לי מה תכתוב שם, אבל שיהיה הרבה אקשן’. באותה תקופה לא עסקו בקרב לטרון שבו חיל השריון חווה אבידות רבות. הצעתי לדדו שבמקרה זה אכתוב סיפור בדיוני ולא אותנטי. המצחיק הוא שרוב האנשים התלהבו דווקא מהסיפור המומצא”.
בהמשך הוציא את הספר “הרפתקה ושמה ‘בעקבות ישו’”. “בשנת 1967 השותף שלי דאז, זאב ענר ז”ל, ואנוכי, הגינו את הרעיון לטיול בארץ עם ישו”, הוא מספר. “בהתחלה אף אחד לא רצה לשמוע על הרעיון הזה, בייחוד לא הוצאות הספרים, בעיקר בגלל שזו הייתה התקופה של לפני מלחמת ששת הימים ולא הבינו איך נגיע לבית לחם ויריחו. באה המלחמה ו’פתחה’ לנו את הדרך למקומות הללו. יצאנו יחד עם כומר ידוע מירושלים למסע, מצאנו מו”ל שהקדיש לרעיון הזה 50 עותקים. הספר נמכר בהצלחה רבה במשך עשור”.
“בגלל העבודות שלי כעיתונאי ובהמשך כאיש רדיו, יצא לי להכיר הרבה אישים שאחר כך כתבתי עליהם”, הוא מספר. “למשל, כתבתי ספר על יצחק רבין כעשור אחרי שהוא נרצח, אבל הכרתי אותו הרבה קודם. כשכתבתי ספר על לסקוב, חנכו בדיוק בתל אביב רחוב על שמו, ואורח הכבוד באירוע החניכה היה שר הביטחון דאז יצחק רבין. הוא דיבר מאוד יפה על לסקוב, ואחרי שהוא סיים לנאום ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי ושאלתי אם אפשר להשתמש בדברים שאמר בהקדמה לספר. הוא היה מופתע, ביקש שאצלצל ביום למחרת ללשכתו ואישר לי להשתמש”.
ביקשתי פגישה נוספת וקיבלתי אישור. כשהגעתי אליו הוא אמר: ‘פעם אחת לא הספיקה לך?’. אמרתי לו שלא ושוב הוא ענה לי על הכל. כשהגעתי הביתה הבנתי ששכחתי לשאול אותו דבר אחד, לגבי השמועה שלפיה נערך ויכוח בקרב מייסדי המדינה, יומיים לפני הקמתה, אם צריך להקים אותה או לחכות קצת, והייתה הצבעה. שלחתי לו מכתב והוא החזיר לי במכתב שלא הייתה כלל הצבעה. אין אנשים כאלה כיום”.
בשנת 1968 הגשים נאור חלום כשהצטרף לצוות התוכנית הפופולרית “מחפשים את המטמון” ואף הוציא יחד עם זאב ענר, שותפו לתוכנית, ספר בנידון. “בשנת 1968 דרורה בן אב”י, מנהלת חטיבת התוכניות הקלות ב'קול ישראל', הזמינה אותי ואת חברי זאב ענר לערוך את התוכנית במתכונתה המחודשת, וזו הייתה עבורי הפתעה מוחלטת”, הוא מספר.
“היינו סלבריטאים שאתה לא יכול לתאר לעצמך. אנשים היו עוצרים אותנו ברחוב ומדברים על החידות. היה לנו רייטינג גבוה. כל המדינה רצתה למצוא את המטמון. באותה תקופה הטלוויזיה רק התחילה, ולא שמו עליה, והייתה לנו הצלחה אדירה. מה שקטע את זה היה מלחמת יום הכיפורים”.
היום אני לא יודע אם צה”ל יילחם על התחנה. הלכתי לרמטכ”ל מוטה גור ואמרתי לו שאסור לסגור את התחנה. הוא אמר שהוא רוצה לעזור, אבל הוא לא יכול כי בעל הבית שלו, שר הביטחון, ‘השתגע’. הלכתי לבגין, ראש הממשלה דאז, ואמרתי לו שמתנכלים לנו. הוא לא אמר שיעזור, אבל אני מאמין שהוא כן עזר כי עובדה, התחנה לא נסגרה”.
התרעות פיקוד העורף