ליאו הוא ניצול שואה. את השואה עבר כנער צעיר יחד עם אימו ואחיו. סיפורו הוא איום ומופלא כאחד, סיפור שנשאר גם בחיים שבנה מאוחר יותר בישראל כקפסולה סגורה, הגדה שיש לספרה שוב ושוב אך אין לגעת בה. ליאו הופך בארץ למורה ומחנך נערץ, דמות פטריארכלית סמכותית אך שבירה, שגם לאחר שבריאותו נפגעה, והוא חלה, מצליח ליצור ולגייס כוחות גוף ונפש גדולים.
ליאו הוא גם אביה של יוכי (יוכבד) פישר. באמצעותה ודרך ארבעת ילדיו האחרים, הוא משחזר ובונה לעצמו נרטיב אמיתי ומדומיין של ילדות מתוקה, שואה ותקומה, נרטיב שלכוד בתוך סיפור ספירלי. כצוואה ונס הוא מוסר לילדיו, ובעיקר לבתו יוכי, את המיתולוגיה המשפחתית המאיימת והקסומה, ובתוך כך הופך את הבת לשותפה לפחדיו, לגעגועיו ולאהבותיו. ליאו לא יודע על המסע שאותו תעשה בתו בהמשך לצוואתו זו, וגם לא על כך שדמותו כילד תפגוש בה כבר בתחילת המסע הזה. המפגש יוליד הבנות חדשות.
פישר היא המשנָה לראש מכון ון ליר בירושלים, עמיתת מחקר בכירה, ראשת תמת קדוּשה, דת וחילון, ראשת תוכנית "מסעות דעת" ומנהלת שותפה של החממה האינטלקטואלית לקולנוע דוקומנטרי. את עבודת הדוקטור שלה כתבה באוניברסיטה העברית בירושלים בתחום ההיסטוריה התרבותית והחברתית של ראשית העת החדשה. מחקריהּ עוסקים בתחומי הדת, החילון והחילוניות בזמננו ובהקשר היסטורי והשוואתי, מתודולוגיה וחשיבה היסטורית, זיכרון והיסטוריה, והקשר בין מחקר ויצירה.
בספרה החדש "ליאו" (עריכה מיכל בן-נפתלי, הוצאת אפיק) מקלפת פישר את קליפות הזיכרון של אביה ושלה. "יש כמה רבדים של זיכרון", היא מספרת בראיון. "אלה בהם הוא מספר לי את זכרונותיו כשהייתי ילדה ויש את הסיפורים שאני זוכרת היום. יש את רובד הזיכרונות שלו עצמם שאני רק יכולה לדמיין אותם".
"ליאו, קראו לו בכפר. ליאו הפך בעברית הקשה והמיוסרת ל"שמחה יהודה ישעיהו"." כותבת יוכבד, יוכי – הבת, היסטוריונית שמתחקה אחר זיכרונותיו החתומים, המפחידים והמופלאים של אביה. בת יחידה בין ארבעה בנים שגדלה בבית דתי וכמי שצריכה לדגול בכך ש"כל כבודה של בת מלך פנימה", היא עורכת מסע אל ערש לידתו של אביה, מתהלכת בכפרו ופוגשת בו ובאחיו כילדים, מלווה את קורותיהם עד גירושם מהכפר.
אז יוצאת יוכי לשיחה ארוכה עם אביה, שיחה שבה היא חושפת עבורו ועבורה את עברו, ואיך הוא השפיע על חייה וחיי אחיה. השיחה נעשית תוך כדי גילויים ארכיוניים המערערים את הזיכרון האישי שלה, ומציעים לה פרספקטיבות שונות על מה שידעה או חשבה שידעה עד כה.
העבודה הבלשית והיצירתית של בריאת זיכרון נכנסת לתוך חיי היום יום של הבת, שהיא גם אמא לילדים בעצמה. במהלך מסעה היא עוברת בשנים שלפני השואה, בשנות השואה, בעליה לארץ ובמפגש עם הפליטים הערבים. היא גם מתארת את שנות השבעים והשמונים בהם גדלה, וככל שמתקדם המסע ומתבהרים הנופים – היא מצליחה ליצר לה זיכרון המבוסס על מסמכים היסטוריים ולא על דמיון – וכעת, הוא רק שלה.
התרעות פיקוד העורף