תאווה, ריקבון והיעלמות בליסבון

זה התחיל בפחד

מרגריט דיראס, “אמילי ל'", תרגום: רמה איילון, ספריית רות, 114 עמ'

מי ומה: “זה התחיל בפחד". שלוש המילים הראשונות בספרה החלומי והמכושף של מרגריט דיראס האחת והיחידה כבר מטעינות את הקורא במתח, סקרנות וציפייה דרוכה. ככה זה אצל אומני הסיפור הגדולים. הם לא מבזבזים דקה ותופסים את השור בקרניו מיד בהתחלה.
הסיפור עצמו הוא על סופרת שכותבת כמעט בעל כורחה את אהבתה לבן זוגה, ועל עוד אהבה חידתית, ותוך כדי שוזרת את סיפורו המדומיין של זוג אחר, רב חובל ואשתו היפה והחולה, שנקלעים במקרה לסביבתה והסופרת אינה יודעת עליהם דבר, ואולי יודעת עליהם הכל.

קבלו דגימה: “אחר כך הסתובבת אליי ונתת בי מבט כה עמוק וחודר עד שמנע ממך לראות אותי. עצם רעיון הקיום שלי מילא בבת אחת את מחשבותיך. הסתכלת בי כאילו אתה אוהב אותי. זה קרה לך מזמן לזמן. אני אומרת שאני חסרת אונים מול הפחד הזה, שאני לא מסוגלת לחמוק ממנו, לא מסוגלת להכיר אותו. אתה לא מקשיב לי. אתה ממשיך להסתכל בי באותו מבט שמימיי לא ראיתי על פניו של איש מלבדך".

זה המשיך בפחד

כריס פאבונה, “שני לילות בליסבון", תרגום: שירי שפירא, סלע ספרים, 384 עמ'

מי ומה: נניח שאת אישה בעיר זרה - ליסבון הנפלאה, לצורך העניין - שמתעוררת במיטה של חדר מלון ומגלה שבעלך נעלם כלא היה. נניח שהוא צעיר ממך בהרבה שנים, ונניח שלא רק שאת הופכת לחשודה מיידית בהיעלמותו (בהנחה שהוא אכן נעלם ולא סתם הסתלק), אלא גם מבינה תוך כדי הסיוט הזה שאת לא יודעת כמעט דבר על האיש שאת נשואה לו, ושחייך בסכנה, בלשון המעטה. כריס פאבונה המבריק עושה נפלאות בנתוני הפתיחה האלה, עד לסוף המספק במיוחד.

קבלו דגימה: “אריאל שקלה לשמור את הנשק החצי־אוטומטי לשם הגנה עצמית, אבל הכירה את הסטטיסטיקה. אחזקת נשק רק מגדילה את הסבירות שהיא עצמה תיפצע מירי. לכן היא מחתה את טביעות האצבעות שלה בשמן תעשייתי, ואז השתמשה בחוט בשביל לקשור את כלי הנשק ללבנת בטון שמצאה על החוף והשליכה אותם יחד מגשר אל תוך ערוץ נחל עמוק. לאריאל לא היה ספק בכך שפיין מחזיק בעוד כלי נשק. משק בית שיש בו כלי נשק מחזיק שמונה כאלה בממוצע".

פנסיה לפנטזיות

אביבית משמרי, “מזג אוויר מקסים", פטל, 148 עמ'

מי ומה: מוכר קרפיונים עם קריירה צדדית של ג'יגולו, משחת שיניים שמפתחת חיים משלה ואם לילד דחוי שנתקפת חזיונות מיסטיים. אלה הם כמה מגיבורי סיפוריה המפתיעים, המצחיקים והמשונים (תמיד בקטע טוב) של אביבית משמרי, שמבטיחים, אם לא מזג אוויר מקסים, לפחות כמה סופות נפש וסערות לב.

קבלו דגימה: “גיבורי הפנטזיות הסקסואליות שלי צברו כל כך הרבה ותק בתפקידיהם, שכאשר אמאס בהם איאלץ כנראה לשלם להם הפרשות לפנסיה. למרות הרעיון הזה, ששיעשע אותי שנים, לא חלמתי מעולם להקצות להם מקום בעולמי מעבר לזה שכבר מובטח להם. בסך הכל, אני אישה עם כפות ידיים גסות, שחיי הדמיון שלה אינם מתפענחים בקלות, בטח לא במפגש אקראי.

"היומיום שלי מלא חישובים וחשבונות וסידורים מעשיים של משק בית, והעבודה שלי מאלצת אותי לבלות בחברת נידחים וחלכאים בלשכה העירונית שבה אני עובדת כמנהלת אגף. בני ביתי הם טיפוסים נרגנים, התובעים את הארוחות שלהם בוקר וערב, ושלא יומלחו יתר על המידה. ובינתיים, בד בבד, בתוך ראשי ובין רגליי צומחות להן ממלכות כבירות, ארמונות נגדשים בחפצי נוי, שולחנות במעדנים, נסיכים באים על סיפוקם ורוזנות מממשות תענוגות ארציים ללא שום בושה".

הכל בגלל עגבנייה

אווה טל גליקמן, “תאווה תיאבון ריקבון", תשע נשמות, 204 עמ'

מי ומה: ספר הביכורים המרענן של אווה טל גליקמן, ילידת 1990, דוקטורנטית ללימודי תיאולוגיה ודת, שיושבת בבריטניה וחוקרת טקסטים נזיריים מהמאות הראשונות לספירה, הוא הכל חוץ מנזירי. שלושה סיפורים מתפקעים ממקוריות על מעשים בלתי מתקבלים על הדעת לכאורה, שאולי אין הגיוניים מהם. ובתפקיד אורח: עגבנייה מצודדת.

קבלו דגימה: “נגד כל חוקי ההיגיון הפיזי, ככל שאני גדולה יותר פחות שמים לב אליי. אנשים מתעלמים ממני בכוונה, בייחוד בני גילי. אולי הם לא יודעים שהם בני גילי, או שפשוט חוששים להיראות בציבור לידי בציבור. שחלילה לא יחשבו שאנחנו חברים או, טפו, ביחד. אם מישהי נוגעת בי ביוזמתה, זה כשצריך להצטלם. לידי היא תיראה כמו ג'יזל. היא תשהה יד מרחפת מעל הכתף שלי, ותברח ברגע שהפלאש ייעלם והחיוכים יפלו. ילדים לא נחמדים יותר. הם בוהים בחזה שלי, ספק לועגים ספק חוששים להימחץ למוות. גם לזקנים לא חסר, כמו הקשישה שישבה מולי בתור בקופת החולים. היא סרקה אותי בלי בושה והעירה שאישה כמוני צריכה למרוח קרם הגנה, לחייך ולעשות ספורט אם אני רוצה חתן. חתן לא ייתן לי את מה שאני רוצה".

תשוקה כאפקט אומנותי

רונית ידעיה, “ואני אעלה באש", קתרזיס, 138 עמ'

מי ומה: ארבעה סיפורים קדחתניים, נשכניים, קיצוניים וצבעוניים, שעומדים בפני עצמם ובכל זאת מתכתבים זה עם זה, על נשים חסרות מנוח במציאות של תוהו ובוהו.

קבלו דגימה: “ואולי דווקא הבטת בו בתשוקה, משתפת פעולה עם היומרה האומנותית שלו; כאילו תשוקה היא אפקט אומנותי. או שנאה. כבר שכחת. נותנת את עצמך בנדיבות שמשאירה טעם מריר, משחקת אותה אשת האומן? אישה? אימא? ואולי את מעדיפה עכשיו, אחרי הרבה שנים, לא לחיות את אותו רגע מכריע/מביש או כל רגע אחר בחיים. גם לא סתם רגע, אחד מאותם סתם רגעים שקדמו לו והיו גם אחריו. ככה את מעדיפה היום להגדיר אותם: סתם רגעים. בלי מצלמות, בלי אור/צל, בלי אפטר אפקט, בלי רגע מכריע ולסגור את הסיפור שלך על הווידאו ועל הארט ועל החיים ועל הצלם. כמו טביעה איטית במחוזות השעמום".

לסדוק ולשכוח

יוכי פישר, “ליאו", אפיק, 178 עמ'

מי ומה: ממואר רב יופי וכאב, שבו מפענחת פישר את ההגדה בעל פה, המופלאה והמפחידה והמשוכתבת היטב, שסיפר לה אביה ניצול השואה. בכתיבתה היא מנסה להתריס ולערער, “לפתוח, לסדוק, לשכוח, לקבור כראוי".

קבלו דגימה: “אך המראה היפה ביותר הוא זה המתגלה לי רק עתה. הידיים הללו של סבי, שגדל גם הוא רק עם אחים זכרים והוליד בעצמו שמונה בנים, משחקות בלי משים בשערותיה של הדי, ילדה קטנה. ידי סוחר התבואה, הבנקאי העסוק, ראש הקהילה, מחליקות לאט, רכות ובטוחות, על שערה של הדי, אוספות אותו למרכז, מהדקות מעט ושוב מרפות ומחליקות. מלמעלה למטה וחוזר חלילה הוא עוצר ומגלגל סביב אצבעותיו קווצת שיער אחת, מסיט קווצת שיער אחרת אל מעבר לאוזן קטנה, בדממה, ללא תכלית. אני מתיישבת עכשיו בשקט לצדו, נבוכה, מחכה שליטופו יזלוג גם אליי מבעד שערותיה של הדי. גם אני מבקשת להתמסר לליטוף, מלמעלה למטה, מעבר לזמן. בפנאי של אבותיי".

לנשום זאת לא אופציה

יגאל צור, “סודות קטלניים, קשרים מסוכנים", בזלת, 275 עמ'

מי ומה: שם הספר מסביר (ומסגיר) מראש את ערוצי העלילה הטורבו דינמית שלו, שדוהרת בחוסר נשימה (כי נשימה היא אובר־רייטד) בין כוחות גיאופוליטיים אפלים, ניסויים סודיים בחצר האחורית של סין, טרור בדרך המשי, חטיפה בגבול סוריה־טורקיה ועוד כהנה וכהנה שמחות בינלאומיות עדכניות.

קבלו דגימה: “זאת הייתה כמו דקת דומיה בטקס זיכרון ובדקה הזאת חשבתי על רפי קליין. לא על רפי שזכרתי יושב על סיפון היאכטה המפוארת שלו במרינת הרצליה עם בקבוק בירה צונן וחיוך על פניו, אלא על רפי, החבר שלי, ששכב מעוות, מכווץ על הרצפה אי שם בבייג'ינג הרחוקה והכעס החל לחלחל בי. אני לחלוטין לא טיפוס שנוטה לכעוס. השנים שפעלתי במזרח לימדו אותי דבר אחד, לב קר. כעס הוא מכשול, מצב תודעה מזיק, אשר מפריע לתודעה להיות שלווה, צלולה ויציבה וממסך את תפיסת המציאות. אמרתי לעצמי שמישהו יצטרך לשלם".

לא נוח

אמיר שילון, “אני רעב אותך", קתרזיס, 183 עמ'

מי ומה: אחרי רומן הביכורים המוצלח שלו, “נשים מרגישות בנוח", אמיר שילון חוזר עם קובץ סיפורים על נשים וגברים שלא ממש מרגישים בנוח - והרווח כולו שלנו.

קבלו דגימה: “זו הפעם הראשונה שאני שוכב עם בתולה, אם לא מחשיבים את גרושתי. ואני לא רוצה להחשיב את גרושתי בשום דבר בחיים האלה. ואיך הכנסתי אותה אלינו למיטה עכשיו? אני נזכר בתרגיל להסחת דעת וחושב על ציון, המנהל שלי לשעבר. הבלורית הענקית שלו מסתירה לי את הגרושה אבל מעבירה לי את החשק. אחר כך אני עובר לחשוב על רכבת נוסעת, זה תמיד עוזר. אני מתחיל ללטף לה את הגב, ויש שני דברים שיכולים לקרות מהליטופים האלה: או שהיא תירגע או שהיא תירדם. (...) הקסם מתחיל לפעול. היא נשכבת עליי ומתחילה לנשק אותי. אני מתעורר מחדש כמו האריות על הגבעות שמסביב לנהר הזמבזי כשעדר הבופאלו מתאסף לשתות ממי הנהר, כתם שחור שנלחם על מעט המים שזורמים בעונה היבשה, וגם גרוני עכשיו ניחר".

ילדים רעים

תומס ה' אוגדן, “די בכך", עם עובד, 204 עמ'

מי ומה: זוכה הפרס, שזה עתה המצאתי, של העטיפה היפה ביותר בשבוע הספר, הוא ספרו של מחבר “הפרטים שהושמטו" ו"לא אמא שלי" - גם בבחירת שמות הוא מצטיין, תומס ה' אוגדן. זהו סיפורם העצוב עד זוב דם של שני אחים מיוסרים והאישה בחייו של אחד מהם. חוויית קריאה עזה במיוחד.

קבלו דגימה: “הוא הותיר את ג'ורג' עם כל הכוויות, אבל הכוויות היו הבעיה הכי קטנה. מייסרת הרבה יותר, חשב בובי, הייתה התחושה של ג'ורג' שבובי בגד בו, נטש אותו לבדו, בחר באביהם על פניו. ונוסף לכל הייתה הבושה הנוראה בכך שהוא גרם לדלקה, מה שמוכיח לכולם, לכל העולם, שהוא ילד פתטי, דוחה ומשוגע שבחיים לא יגיע לכלום, בדיוק כמו שאביו תמיד אמר. בובי חשב שג'ורג' בטח מדמיין שהוא ואבא שלהם, יחד עם איש שג'ורג' לא הכיר, דיברו על ג'ורג' ולעגו לו".

ציפור נדירה

דאה הדר, “היורדות", כתר, 184 עמ'

מי ומה: שתי חברות בלתי נפרדות בניו יורק - שחקניות ישראליות שקוראות לעצמן “היורדות" - הופכות נפרדות לגמרי. בתה של אחת מהן מנסה, בין היתר, להבין מה קרה שם בעצם. רומן מצוין ושורט לב של דאה הדר, שקולה חסר מאוד לאוהביה מימי "הארץ".

קבלו דגימה: “בלילה הציפור אכלה את האמנון ותמר של אמא. ישבתי על הרדיאטור הרותח ליד החלון. ניסיתי לספור חמישים מוניות, אולי באמצע הספירה אני אראה את האוטו של מרקו חוזר מהדרכים. לפעמים הוא היה חוזר באמצע הלילה, כשאף אחד לא ראה. כשהציפור הגיעה איבדתי את הספירה ושכחתי ממרקו. הסתכלתי עליה אוכלת את הפרחים. היו לה עיניים כהות וגדולות, כמו גרעיני אבטיח מבריקים, וכרבולת מחודדת. הגוף שלה היה רך ואפור, כמו עכבר עם כנפיים. היא נראתה לי נדירה. היא באה מרחוק. לא ידעתי אם היא הלכה לאיבוד והגיעה לכאן בטעות, או שהיא החליטה לעוף לכאן למרות שהיא ידעה שזה לא מקום בשבילה. אולי פשוט התעייפה ועצרה כאן בדרך למקום אחר". 