מיכל קרייטלר, "קצוות שרופים", שתים, 207 עמ'
אתי אמסלם, ספרית מדופלמת, קרה אחד הדברים הנוראים ביותר שיכולים לקרות למישהו. התינוקת שלה, בכורתה, אוצרה, נחטפה ממחלקת היולדות ומאז - במשך 16 שנה - לא נודעו עקבותיה. אלנה פרנטה הייתה עושה מזה, ובעצם גם מהרבה פחות מזה, ספגטי טרגי ברוטב בולונז סמיך, כפי שעשתה ב"הבת האפלה" מאובדן של בובה או מהיעלמות קצרצרה של ילדה ונטישת אם את בנותיה למשך שלוש שנים.
אבל מיכל קרייטלר, ברומן הביכורים שלה, למרות הנסיבות המחמירות, הולכת על קומדיה עממית, עם הרבה "נשמה" ו"מאמי" ו"כפרה" ואנשים טובים באמצע הדרך, ועל אור במקום אפלה, והתוצאה היא כמעט סרט בורקס, או מעקודה פיקנטית במקרה הזה, עם דמעה בקצה העין וסוף שמח.
זאת כמובן בחירה לגיטימית, שגם עובדת רוב הזמן. לא הכל בחיים זה אלנה פרנטה, עם כל הכבוד. לפעמים אפשר לפתוח את הלב גם לבת דודתה הרחוקה, אילנה טרנטה. ראשון לציון, שבה מתרחשת העלילה, היא לא מילאנו, שממנה צצה לפתע (אזהרת קלקלן) הבת האובדת, וכמה קצוות שרופים, בהשאלה מעולמה של המספרת הספרית, הם לא אסון, כמו גם קישואים ממולאים בקצת קיטש. יש מקום לכל ולכולם. ככה זה בדמו־דמו־דמוקרטיה.
הבחירה של אמסלם (ושל קרייטלר) היא הבחירה בחיים עצמם. אחרי שעולמה חרב עליה היא מרגישה שאבד הטעם לחייה ומעדיפה להישאר במיטה ולא לצאת ממנה, אבל קרוביה ואוהביה מוציאים אותה משם כמעט בכוח; היא מביאה לעולם שני בנים, ואז כבר אין לה ברירה אלא לתפקד, ואפילו בטורבו; יש שניצלים לטגן וכביסות לארגן והסעות לחוגים לשנע, ואז יש גם גירושים (ידידותיים) שצריך להוציא אל הפועל ומספרה משלה לנהל. זה כוחם של החיים, שדוחפים אותך קדימה גם אם את עדיין תקועה באסונך ולא מסוגלת להשתחרר ממנו. אין יום שעובר מבלי שאמסלם חושבת על בתה שנגזלה ממנה, מאשימה את עצמה במה שקרה (או מתמודדת כמיטב יכולתה עם מי שמאשים אותה, כמו אמו של הגרוש שלה).
קרייטלר בוחרת גם לתת לאמסלם, האם הביולוגית של התינוקת שהייתה לבת 16, להוביל את הסיפור, וכבר בהתחלה דוחקת ממנו כמעט בגסות את האם החוטפת, שאומנם ביצעה פשע בלתי נסלח, ועדיין גידלה את הילדה במשך עשור וחצי, ובדיעבד נראה שעשתה עבודה לא רעה. היא מגלה לילדה את האמת, וזו מגיבה בבריחה מיידית מהבית, כדי לחפש את הוריה. מונולוג הפתיחה שייך לחוטפת, והוא מסתיים בהצהרה שהייתה יכולה להיות מצחיקה אלמלא הייתה מזעזעת: "מחר אצבע את החדר בצבע בהיר וניטרלי, אולי צהוב. בשבוע הבא אתחיל לטייל במחלקות יולדות כאן בסביבה. אני את הלקח שלי למדתי: צריך לחכות לפחות עד גיל עשרים ואחת לפני שמספרים".
כלומר, לא מדובר ב"מעידה" חד־פעמית של האישה הזאת (שלמען הסדר הטוב יש לציין שעברה טרגדיה משלה, כשהתינוק שלה מת בפתאומיות), אלא בפסיכופתית סדרתית שמתכוונת לחזור שוב על אותו מעשה מחריד. זו בחירה ספרותית בעייתית, שקצת הופכת את העסק לבדיחה, בעיקר בגלל המשפט החותם את המונולוג הקצר שלה. זה הלקח שהיא למדה? שצריך לחכות עד גיל 21 כדי לספר לילדה החטופה על דבר חטיפתה?
עד כמה מעוותת יכולה להיות החשיבה שלה - כאמור, אחרי שהפגינה התנהלות נורמטיבית ושפויה לכאורה במשך 16 שנה, וגידלה בהצלחה ילדה בכוחות עצמה? ואולי זו פשוט הלצה מיותרת וצורמת שמוטב היה להימנע ממנה, שמוזילה את הדרמה ומבטלת את הדילמה המוסרית הפוטנציאלית בהתייחסות לאישה הזאת - מצד הילדה שחטפה וגידלה, מצד האם הביולוגית וכמובן מצד הקוראים.
זה גם מפחית מהמתח המובנה של הסיטואציה, כי אם החוטפת למעשה ויתרה על הילדה ("היא כבר לעולם לא תהיה שלי"), איפה אלמנט הסכנה? ואם היא בסך הכל דמות שולית ומעורערת בנפשה, שכבר עסוקה בטרף הבא, הסוף צפוי מראש מהרגע הראשון ומוסר את עצמו על מגש.
חבל, כי שאר חלקי הספר דווקא עובדים היטב. הכתיבה של קרייטלר קולחת מאוד ומהנה. הסטריאוטיפים הפרובינציאליים־עדתיים מעט בוטים - האומנם אתי הייתה חייבת להיות ספרית שבעלה לשעבר נהג מונית, והאם לשכנה החטטנית באמת מוכרחים לקרוא ויוי, מכל השמות? סרטי הבורקס של שנות ה־70 מיד מהדהדים ברקע, וחום הלב והתבשילים עולים על גדותיהם. אבל קרייטלר מניעה בכישרון את הסיפור, שבמרכזו האיחוד החלומי ההדרגתי של הנחטפת עם הוריה, ועם האחים שבינתיים נולדו לה, והשאלה אם יעלה יפה או יעלה על שרטון (כשבמקרה השני כאמור אולי לא יהיה לה לאן לחזור).
קרייטלר מצליחה לתאר בכנות רגשית משכנעת את עוצמות השבר של אישה שילדתה נגנבה ממנה. קשה אפילו לדמיין אסון כזה, ואולי בלתי אפשרי להעלות על הדעת 16 שנים של כאב יומיומי ואבל אינסופי, שלצדם תקווה חורכת עצמות שהילדה תשוב יום אחד מן המתים (תרחיש שסבירותו המציאותית שואפת לאפס מן הסתם), אבל קרייטלר צוללת ללא מורא אל תוך נפשה של אמסלם ודולה משם דיווחים שנשמעים אמינים. אמינה גם דמות האב, וההומור שעוטף את כולם - אחרי שמבינים כי אין בכוונתה של קרייטלר לדרדר אותנו אל מצולות הייאוש - שובה לב.
ואז חושבים שוב על אלנה פרנטה ועל "הבת האפלה". הומור הוא לא אופציה אצלה, רק כובד גדול שנטפל גם לפרטים הקלים לכאורה. אם אצל קרייטלר הפסיכופתית היא אישה שחטפה ילדה, הרי הפסיכופתית של פרנטה היא אישה ש"חטפה" בובה של ילדה, בידיעה שהילדה הזאת מתייסרת בלעדיה. וגם היא לא בדיוק פסיכופתית, לא, היא אישה "נורמלית" לחלוטין שפעלה מסיבותיה שלה (גם אם הן לא נהירות לה לגמרי), ורק הסביבה (אמה של הילדה, אם לדייק) רואה בה פסיכופתית.
אבל זה היופי בכתיבה של פרנטה - יש בה גוונים ובני גוונים ולא רק שחור ולבן, ויש צללים ולא רק חושך ואור. האור בסיפור של קרייטלר מנצח, והוא מסנוור כמו השמש הישראלית חסרת הרחמים. זה סוג של הישג, לקחת מעשייה אפלה ומורבידית ולהפוך אותה לממתק אופטימי. וממתקים אופטימיים הם המצרך הכי נדרש כרגע במדינה שחדשותיה חמוצות. תחי אילנה טרנטה.