"כישלון הוא התבלין שנותן להצלחה את הטעם", כתב פעם טרומן קפוטה (1924־1984). והוא הכיר היטב את הטעם של שניהם.
סדרת הטלוויזיה החדשה "אויבות: קפוטה נגד הנשים", שעולה בימים אלה ב־YES, מביאה את הטעם, הניחוח והתמצית של מופע האימים המבדר (לפחות חלק מהזמן) שהיו חייו של הסופר שראה בעצמו את גדול הכותבים האמריקאים בעת החדשה, קביעה שהוא לא היה היחיד שהחזיק בה.
הספר שחשף: "פעלה מחתרת סודית שחיסלה עשרות נאצים בסתר"
נעים, אם כי גם קצת מבהיל, להיזכר באישיותו הססגונית של מי שהנחה פעם את "נשף השחור־לבן" במלון "פלאזה" בניו יורק, ושהצבע האדום במקרה שלו ייצג גם את דמם המטאפורי של הטובים והקרובים (לכאורה) בחבריו ובחברותיו, שאותו הקיז ושפך ללא רחמים כשהשתמש בהם כהשראה בוטה במיוחד לדמויות ביצירתו.
המחזאי טנסי וויליאמס, למשל, מוצג ברומן הלא גמור של קפוטה, "תפילות שנענו" (שכמדומני מעולם לא תורגם לעברית, והנה הזדמנות נאה מתמיד לתקן זאת), בהסוואה דקיקה בלבד עד בלתי קיימת, כדייר באותו מלון "פלאזה"; מחזאי מצליח בעברו שכבר שנים נחשב ל"רעל קופתי" ושאיש אינו מוכן להעלות את מחזותיו החדשים, ואפילו לגעת בהם עם מקל. הוא מזמין נערי ליווי לחדרו המהודר ומשלם להם כדי שיישבו, כשרק תחתונים לגופם, ויאזינו לו מקריא במשך שעות את המחזות הדחויים האלה ומכריז שהוא המחזאי החשוב ביותר בכל הזמנים (מה הפלא שהוא וקפוטה, שצניעות כאמור לא הייתה נר לרגליו, היו חברים).
לבסוף נדרשו נערי הליווי להוריד את הכלב של וויליאמס לסיבוב בסנטרל פארק. שם הרומן נובע מאמירה המיוחסת לקדושה תרזה מאווילה (דבר שלא הוכח רשמית מעולם), ולפיה יותר דמעות ניגרו על תפילות שנענו מאשר על כאלה שלא. אף אחד מחבריו של קפוטה כמובן לא פילל לחשיפה פומבית רעילה ומשפילה שכזו, מעשה של בגידה שהסדרה החדשה מקפידה לפרט ולנתח, והדמעות זלגו כמים.
קפוטה גורש הלכה למעשה מהחברה הגבוהה בניו יורק, שבה שימש שנים רבות כקישוט מבוקש (השחקנית לורן באקול אמרה עליו פעם: "הוא כל כך קטן וחכם ומצחיק, שאתה רוצה לשים אותו בארנק שלך וללכת איתו לכל מקום"). אחת מקורבנותיו בסדרה מסבירה, ולו לעצמה, שהוא לא הבין עד כמה חבריו (ובעיקר חברותיו) אוהבים אותו, ולכן לא שיער את עוצמת הפגיעה שיפגע בהם. קפוטה עצמו טוען שם שתפקידו כסופר הוא להיות מצלמה ורשמקול, ולהביא אל הדף את כל מה שהוא רואה ושומע, ללא מורא ומשוא פנים. והוא ממילא הכריז תמיד שה"מה" מעניין אותו פחות מה"איך", ושהוא נהנה לא מכתיבת הסיפורים עצמם, אלא מהמוזיקה הפנימית שהמילים יוצרות.
אוסקר וויילד מצדו טען שהאומנות אינה משקפת את החיים, אלא את הצופה בה (ובמקרה הזה, הקורא). הקוראים של קפוטה - ואולי קוראים באשר הם - השתוקקו לטעם הדם, והוא נתן להם את מה שרצו. גם בספר "בדם קר", הנחשב לפסגת יצירתו, שבו יצר אולי ז'אנר חדש של "ספרות שאינה בדיונית" כשהתחקה אחר הנרצחים והרוצחים כאחד בפרשה אמיתית שהתרחשה בקנזס, וגם בעבודותיו המאוחרות. הקוראים, לשיטתו של וויילד, מצאו את עצמם בכל הדמויות הפגומות עד אימה שתיאר והנציח.
הרס עצמי היה שם המשחק של קפוטה בשנותיו האחרונות, שהיו ספוגות בסמים, באלכוהול ובביזיונות פומביים עד מותו המוקדם והצפוי עד כאב; מתברר שלכל תאונת דרכים קטלנית יש קהל רעב, שדורש עוד ועוד. הוא כתב שלאהבה אין גיאוגרפיה ולכן גם אין לה גבולות, אבל גם לשנאה, לטינה ולרשעות שבכתיבתו לא היו גבולות - ופעמים רבות כל השלוש היו מופנות אליו עצמו ולא אל אחרים.
האם קפוטה היה לא רק חסר רחמים, אלא גם מחוסר נשמה? זאת שאלה שהסדרה "אויבות: קפוטה נגד הנשים" (ובמקור "סכסוך: קפוטה נגד הברבורות") חותרת לחקור, כשהתשובה הסופית היא בידי הצופים. זה מחזיר אותנו שוב אל וויילד, ואל "תמונתו של דוריאן גריי". גריי כזכור מכר את נשמתו לשטן (רק על ידי הבעת משאלה, ובלי פגישה מפורשת עם השטן עצמו) בתמורה לנעורים ויופי נצחיים; דיוקן מצויר שלו בשיא עלומיו הוא זה שמזדקן ומתכער במקומו, בעוד גריי נשאר צעיר ויפהפה לנצח (או עד סופו הטרגי הבלתי נמנע).
קפוטה קונן בקולי קולות על אובדן עלומיו ויופיו ("החיים הם מחזה טוב למדי, עם מערכה שלישית שכתובה נורא"), והסדרה אינה מותירה מקום לספק בכך שהיה מסכים ללא היסוס לעסקה של גריי עם השטן, במיוחד כשהוא מוטל עלוב, מקומט ורופס מתחת לדיוקנאות שהנציחו אותו בימים זוהרים יותר.
וויילד תיאר את מחיר ההשחתה המוסרית שיש לשלם על חבישת מסיכות חיצוניות עקב דרישות חברתיות מוגזמות. הוא ניסה ללעוג לאריסטוקרטיה הלונדונית הדקדנטית, כשם שקפוטה יצא לקרב אבוד מראש נגד החברה הניו יורקית הגבוהה, שאמו (שהתאבדה) חלמה לשווא להתקבל אליה, ושהוא עצמו כיכב בשורותיה על זמן שאול, ומעולם לא הצליח כנראה להשתייך אליה באמת.
אפשר להאמין שקפוטה לא היתמם כשאמר שאקדחים הורגים אבל מילים לא יכולות להרוג (על עצמו אמר "אני גבוה כמו רובה ומרעיש כמוהו"), אבל מתברר שהמילים שלו בערוב ימיו, ב"תפילות שנענו" (שמבחינתו היה אמור להיות התשובה האמריקאית ל"בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט ופורסם רק אחרי מותו) ובפרקים מתוך הרומן שפורסמו עוד בחייו במגזין "אסקווייר", הרגו לפחות אישה אחת - יורשת עשירה שקפוטה האשים ברצח בעלה וששמה קץ לחייה ביום הפרסום במגזין - ואת הקריירה הספרותית שלו ומה שנשאר מהמוניטין האומנותי שלו, ובדיעבד אותו עצמו. הוא הפך לליצן תורן בתוכניות אירוח, שמוכר את ה"מותג" של מי שהיה לכל המרבה במחיר, ולמעשה גם בחינם. "לא אכפת לי מה אומרים עליי, כל עוד אומרים עליי דברים לא נכונים", צוטט אומר פעם, אבל בפועל סבל מהנידוי החברתי שנידון לו (באשמתו).
"כשאלוהים נותן לך מתנה, הוא גם נותן לך שוט", אמר קפוטה, "והשוט הזה מיועד להלקאה עצמית בלבד". אמר והלקה את עצמו שוב ושוב.
"לסיים כתיבה של ספר זה בדיוק כמו להוציא ילד אל החצר האחורית ולירות בו", הסביר פעם. למזלנו האדם המורכב הזה הצליח לסיים כמה וכמה ספרים, ותמיד מומלץ לחזור לקרוא בהם ולהיזכר בכישרונו הכביר והחד־פעמי, במתנה שנתן לו אלוהים, ובמשחקי האור והצל שבכתיבתו המדויקת עד התו האחרון ("אני מאמין במספריים יותר מאשר בעיפרון"). לפחות עד הסקנדל הבא.