כמי שבאה ממשפחה מוזיקלית, כבתם של הפסנתרן תומר לב ושל הוויולנית לילך לבנון וכנכדתו של המלחין אריה לבנון, מי שהיה מענקי הזמר העברי, אולי היו שציפו מיערה לב כי תמשיך במסלול המשפחתי. ברם, בימים אלה היא מפתיעה דווקא עם "404", רומן ביכורים שהוציאה בגיל 25 בהוצאת "אוריון" על ההווי ב-8200, היחידה היוקרתית של חיל המודיעין שבה העבירה את שירותה הצבאי וכעת לא בטוח שהביקורת העולה מספרה תתקבל שם באהבה.
"מגיל תשע אני כותבת להנאתי, אך תמיד זה היה לצד המוזיקה", מבהירה לב, כיום סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטת תל-אביב. ואכן, כבר בגיל שנתיים קיבלה את שיעורי המוזיקה הראשונים בתוכנית לפעוטות ובהיותה בת חמש החלה להתמודד עם הפסנתר כחלק מהחינוך שקיבלה בבית. אבל זה לא צלח ולפי בחירתה עברה לקלרנית כפשרה בין הכלים השונים של הוריה ולימים החלה גם לפרוט עלי גיטרה.
כל זה נפסק עם הגיעה ל-8200, שם לא רוותה נחת מהשירות ומצאה בכתיבה מפלט מהמצוקה האישית שחוותה. "מכיוון שלא יכולתי להביא לבסיס את כלי הנגינה שלי, כמי שתמיד יש עליה פנקס, עט ופתקים שעליהם אני רושמת רעיונות לכתיבה, הייתי תופסת איזו פינה בבסיס וכותבת; זה מה שהרגיע אותי שם", היא נזכרת, "גם מה שהביא אותי תוך כדי השירות לסדנת הכתיבה של נעם חורב, כשאחרי יום ארוך בבסיס הייתי עולה על אוטובוסים לדרום תל-אביב ומוצאת את עצמי בעולם אחר; עולם של רגשות ולא עולם של מספרים".
בסדנה הזאת ללימוד כתיבת פזמונים מן הסתם מצאת דרך להתחבר עם סבך, שהלחין שירים מהיפים בזמר העברי.
"זה נכון והוא אפילו הלחין בשבילי את אחד השירים שכתבתי וזאת זכות גדולה לגביי".
השיר הוקלט?
"לא בדיוק. אבל כמי שהגיע בסופו של דבר לעולמות הטכנולוגיים, סבא שלי עבד עם איזו תוכנת מחשב, שעליה הוא העלה את השיר".
למרות זאת, שינית כיוון.
"אכן, הבנתי שכשעוסקים בפזמונאות, יש תלות באנשים אחרים. אתה כותב ויש מלחין ויש מפיק ויש מבצע ואני הרגשתי שיש לי מה לומר יותר ממה שמצטמצם בשלוש דקות של שיר. אז עברתי לפרוזה ותוך כדי לימודיי באוניברסיטת תל-אביב נרשמתי שם לקורס כתיבה יוצרת של דרור משעני, האחד והיחיד, שם בחרתי ללכת על הסוגה הבלשית שבאמצעותה יכולתי לספר מה שעבר עלי בבסיס דרך דמות המשנה, יובל, בעוד שאת גיבורת הספר, תאיה, המצאתי מאפס, כשדרכה אני מתארת מה שקורה במקום שנחשב כחוד החנית של החברה הישראלית".
"הספר חושף נקודת מבט חדשה וכואבת על 8200, המקום שבו מתעצבים טובי המוחות העתידיים של עולם ההייטק", כתוב על עטיפתו האחורית. מה כואב?
"מגיל צעיר חיילים מקבלים שם אחריות מאוד גדולה על הכתפיים, כשלפעמים חסרה שם התמיכה הרגשית. אני יכולה לספר שקרה שעברתי אירועים בטחוניים, שהייתה לי בהם אחריות גדולה וכשהייתי מגיעה הביתה לסוף השבוע, הייתי מנועה מלספר לאיש מה שקרה".
"אנשים הולכים לאיבוד בין מקלדות ומספרים", כתוב שם עוד.
"יש דיסוננס מאוד גדול בין עבודה עם מספרים לבין עבודה עם אנשים. בשירות הצבאי היו איתי אנשים מבריקים, הכי חכמים שפגשתי בחיי ומומחים בתחומם, אבל היחסים הבין-אישיים ביניהם היו לוקים בחסר, מה שגרם לכך שנעשו דברים שלא היו אמורים להיעשות שפגעו בי ובאחרים. זה מה שקורה בעולם של מספרים שאין בו רגשות".
מדוע נזקקת לאישור הצנזורה להוצאת ספרך?
"בכתיבת הספר נעתי על תפר דק בין מציאות לבין דמיון תוך תיאור ההווי ביחידה לצד העברת המסר שמאחורי הקלעים. ידעתי שיש דברים ביחידה שאסור לפרסם אותם בספר כדי לא לפגוע בפעילות של חיל המודיעין ובביטחון של המדינה ולמרות שהיה מובן שלא בטוח שיש לפנות לצנזורה, מה גם שידעתי שזה יאריך את התהליך, בכל זאת החלטתי לפנות לצנזורה כדי להיות בטוחה שלא אספר מה שהתחייבתי לא לספר".
הספר השני בדרך?
"אכן, התחלתי לכתוב ספר חדש, שגם הוא מראה איזה מחיר משלמים אנשים שמגיעים למסגרות-הצטיינות, הפעם בזירות אחרות".
לסיכום, מה המסר שמביא ספרך?
"יש כמה. הראשון - שלכל אחד יש המקומות שמתאימים לו והמקומות שלא. כשאתה נכנס למקום כל כך נוצץ שרבים אמנם רוצים להיות בו ולאחר מכן להתקדם לבועת ההייטק, נורא קשה להרגיש שאתה לא מתאים למקום הזה ולתת לגיטימציה למה שאתה מרגיש באמת. תוך כתיבת הספר גיליתי שאני לא יחידה ברגשות שלי כלפי הבסיס. אם מישהו יקרא את הספר ויבין שזה בסדר מה שהוא מרגיש, אז אני את שלי עשיתי".
האמנם מסקנת העל מספרך היא שלא כל הנוצץ זהב?
"לגמרי! הלוואי שהייתי מבינה את זה בהיותי חיילת".
אירוע ההשקה של הספר מתקיים בשישי הקרוב, 8.3 בשעה 11:00 בבית היוצר של אקו"ם, נמל ת"א