שולמית לפיד, "פילגש בגבעה", כתר, 306 עמ'
שבוע בלונדון, במרכז היהודי שבפינצ'לי רואד, נתקלתי במזכרת נהדרת מהארץ. ספרה של שולמית לפיד משנת 2000, "פילגש בגבעה", היה מונח בענווה על אחד המדפים, וקרץ לי לבוא אליו ולקחת אותו הביתה, בעבור תרומה קטנה למרכז, שאגב מקדם כמיטב יכולתו את משבר החטופים בעזה ומציע בין היתר מחווה סמלית של מנעול עם תמונת חטוף או חטופה ואפשרות להוספת מסר אישי ותלייה על גשר של מנעולים. מנעולים של תקווה ותפילה להחזרתם הביתה בשלום, כמובן.
"פילגש בגבעה" מזכיר בדרכו את התמימות הישראלית היפה והלא־ממצמצת שמאחורי מחוות כאלה, שמודעות לגיחוך העצוב שבהן, ובכל זאת מסרבות להיכנע לציניות האוטומטית הנלווית תמיד לבוחן המציאות.
זה הספר החמישי בסדרת ליזי בדיחי, אחד אחרי "חול בעיניים" ואחד לפני "סוף עונת הלימונים". ב"סוף עונת הלימונים" נרצח מוריס דהאן, הממונה על המודעות במקומון "הזמן דרום", ביתה המקצועי של בדיחי; ב"פילגש בגבעה", שהוא אולי הטוב והשלם בספרי הסדרה האהובה, דהאן עדיין חי מאוד, בוגד באשתו על ימין ועל שמאל ותופר לליזי (שמנסה להתנגד) קומבינות עם כל מקורביו (כל אחד ואחת מהם כאח או כאחות לו, לטענתו) בבאר שבע, שהוא המלך הבלתי רשמי שלה - מלפטופ במחיר מציאה ועד מכונית חדשה מהניילונים בתנאים מעולים.
עוד חי (עד גבול מסוים) ב"פילגש" גם ההומלס התמהוני הקרוי טוהֶר־טוהֶר, אחרי שב"חול בעיניים" חקרה בדיחי את תעלומת הירצחו. או שמא היה זה הומלס אחר; המציאות מחלחלת לסיפור בלית ברירה, וסודקת את חומת התמימות הבסיסית שלפיד בונה סביב הגיבורה המיתולוגית שלה. לכל עיר, מתברר, יש החלכאים והנדכאים שלה והשוליים הסהרוריים התורניים שלה. ועדיין, בתוך כל הכאוס, הרציחות, השחיתות והריקבון, לב ישראלי חם ומלא חמלה פועם בכל ספרי הסדרה, שלפיד רוקמת במגע של קסם אנושי.
בדיחי עצמה רחוקה מלהיות תמימה. היא איבדה את תמימותה בגיל 30, אחרי שהותקפה מינית ונאנסה, ועם ובלי קשר הרגישה מאז ומתמיד כמו הכבשה השחורה במשפחתה. אמה בת שבע משדרת כלפיה תחושת אכזבה ולעולם אינה מרוצה מבחירותיה האישיות והמקצועיות. היא חושבת למשל שכתיבה ועריכה במקומון אינן מהוות קריירה "אמיתית". אבל ליזי היא עיתונאית מצוינת בכל רמ"ח איבריה הכבדים, יש לה חושים טבעיים של חוקרת, וחרף כל הקשיים והמכשולים, היא לא רק מצטיינת בעבודה שלה אלא גם מכורה לה.
יש משהו כל כך שובה לב באופן שבו לפיד מאירה זרקור על אנשי האנדרדוג. למשל סיפור אהבתם המתמשך של דוד יעקב ודודה קלרה, המעריצים הכי אדוקים של צמד מחברי האופרטות גילברט וסאליבן, שמנהלים חנות נידחת בקניון שאיש אינו קונה בה, ובכל זאת אין קץ לאושרם הזוגי ולכוחם המשותף מול (ופעמים רבות נגד, בעל כורחם) העולם. קלרה הייתה פעם מנשה, אחיה של בת שבע, ואילו יעקב מוגדר כ"גמד". אבל היופי הוא בעיני המתבונן, ולפיד מתבוננת בהם כך שאין יפים מהם, שלא לדבר על כמה שהקדימה את זמנה, הרבה לפני שזכויות טרנסג'נדרים זלגו אל האג'נדה הציבורית.
"פילגש בגבעה" - המילה הארכאית שוב חזרה לכותרות בזמן האחרון, עם צאת הסרט הישראלי "הפילגש" אל האקרנים - הוא ממש אפי ברוחב היריעה ואורך הנשימה שלו, ובאמת ובתמים אי אפשר להניח אותו מהיד. הוא נפתח ב־1969 בניו יורק, ממשיך ב־1999 במדבר הישראלי, ועושה תחנה משמעותית בשווייץ. העלילה המסועפת, שקושרת למעשה בין כמה וכמה עלילות, היא מהשאפתניות והמשובחות שנראו אי־פעם בספרות המתח המקומית.
לפיד לא מבזבזת שנייה אחת, נכנסת בעובי הקורה הסיפורי כבר בפסקה הראשונה, דוהרת משם קדימה ונוסקת לשחקים של מתח ובמקרה הזה גם אימה בסגנון "שתיקת הכבשים", כשלפחות אחת הרציחות אכזרית במיוחד, ויש גם ביתור גופה מתוך כוונה לשלוח בדואר את החלקים המבותרים.
האמינות הסיפורית נושקת לכתיבה דוקומנטרית, ברוח הדיוק העיתונאי של בדיחי, ויותר מפעם אחת כמעט התפתיתי לבדוק בגוגל אם היו הדברים מעולם, ואם הייתה למשל באמת להקת רוק בשם "ברפוט מנקיס" (קופים יחפים. האיות במקור). התשובה היא לא, לא הייתה להקה כזאת, אבל ראו זה פלא, ב־2002, שנתיים אחרי יציאת "פילגש בגבעה", נוסדה להקת ה"ארקטיק מאנקיז" (קופי הקוטב), אז או שהם שאבו השראה מלפיד, או שהיא שוב הקדימה את זמנה.
הספר מייצג שורה של פעמים ראשונות מבחינת ליזי בדיחי. זו הפעם הראשונה שהיא נוסעת לחו"ל (החו"ל הכי משמעותי שלה עד כה היה תל אביב, שהפער בינה ובין באר שבע מתואר בצבעים עזים של הגזמה קומית מבורכת) ולמעשה הפעם הראשונה בחייה הבוגרים שהיא לוקחת חופשה, וגם הפעם הראשונה שהיא מושעית מעבודתה (שלא באשמתה); זאת הפעם הראשונה שהיא מאוהבת באמת, ועוד בגבר שווה ואפילו מיוחס, שלתדהמתה נמשך אליה בכל מאודו; זאת הפעם הראשונה שהיא לומדת לאהוב ולקבל את עצמה כמו שהיא, וגם לתבוע את כבודה העצמי מול אמה הביקורתית.
שבעה ספרים ראו אור עד כה בסדרת ליזי בדיחי. האחרון בהם, "פרפר במחסן", הופיע ב־2020 ולמעשה ליהק את בדיחי כשחקנית משנה. הלוואי שיהיו עוד ספרים. בדיחי היא גיבורה ישראלית במלוא מובן המושג, לידיעת שר החינוך. מגיע לה פרס ישראל על יושרתה הבלתי מעורערת, ניקיון כפיה, חריצותה ודבקותה בכל מטרה, קלה כחמורה (לו הייתה פועלת להחזרת החטופים, הם היו חוזרים); על סקרנותה, חריפותה, נאמנותה לערכיה ולמילתה. ועל חיבתה הבלתי נדלית לשוקו, קר או חם. איפה ישנם עוד אנשים כמו האישה הזאת?
היא סלע איתן של דיגניטי ואינטגריטי, נחישות ורגישות, אבל גם פלדה נשברת, כדברי הקלישאה, ולפיד אינה חוששת לצייד אותה בבלוטת דמעות פעילה, בפגיעות נפשית ופיזית וגם ביכולת להתמוטט ולקרוס כשצריך.
אני אוהב את ליזי בדיחי כמו שאוהבים חברה קרובה שהולכת איתך שנים. אושרה אושרי, והצלחתה הצלחתי. כאביה כאביי, ונפילותיה נפילותיי. זה יהיה עולם מושלם כשהרשעים יבואו על עונשם וליזי בדיחי תעלוז עוד ועוד, עד דלא ידע.