לזכרה של שרית שפירא, "you are always on my mind"




לא נמסרה להם כל התרעה. קודם הופיעו קווים אופקיים ומיד נעלמו, אז עלו הקווים מלמטה עד למחצית הגובה כמו נד מים, רטטו לרגע ונסוגו. בראש של שניהם חלפה מחשבה דומה. הוא הרגיע את עצמו שזה עניין זמני והיא אמרה בלבה בזעף: מה הסיפור? מרחיקה מעצמה את השיבושים לממד שבו פרעות נוספות בשגרת החיים מנוגדות לכל הגינות ולפיכך לא יכולות להתקיים. ובכל זאת סובבה את פניה אליו ואמרה, "כמו מה זה נראה לך?", מקווה שהאבחנה שלו תהיה אופטימית כרגיל.

שערה היה סבוך וצבעו עמום. הוא היה שרוע מאחוריה על ספת שלושת המושבים שאותה חלק עם הכלבה. היא, שהייתה הרבה יותר קצרה ממנו, התמקמה מתי שהוא לפני 20 שנה על הספה הדו־מושבית הניצבת לטלוויזיה והשאירה לו את הזווית העקומה.

הפסיכואנליטיקן היהודי היה ככל הנראה מוצא עניין בעובדה שגם כשעברו דירה הם העתיקו במדויק את סידור הרהיטים בסלון, ובזכות זה יכול לעקוב כמקודם אחרי השינויים השבועיים העוברים על שערה - ממוסתר תחת מטפחת עד קצוץ ופלומתי, וכשגדל שוב, מבוהק וגמיש לסבוך ועמום - ולמסור לה דיווח על שחיקת חוליות הצוואר שלו בגלל ההפניה הלא טבעית של ראשו.

בטיפשותו אמר "זה בטח עניין זמני", בדיוק כשהמסך השחיר ושקופית מבשרת רעות בשחור־לבן של כבל מנותק הופיעה במקום התמונה הצבעונית של מטבח וכמה טיפוסים לחוצים המתרוצצים בין תנורי האפייה למזווה.

"תודה לך על האבחנה, הר פרופסור", אמרה. "אבל האם זה לא כלל פיזיקלי?"

"מה?", הזדעף.

דויד המסכן. פעם הוא היה הרבה יותר מהיר, מענה תמיד עמד מוכן על קצה לשונו. אבל לאחרונה נדמה היה לה, הצטברה בראשו אבנית מרוב עייפות.

הם הסתכלו על המסך בציפייה. "ממתי השימוש בשחור־לבן נעשה ביטוי לקלקול או למפלה?", אמרה. "למה לא שקופית בגוני ירוק־צהוב, המזכירים את תחילת האביב?", ואז עודדה אותו "אולי תנסה משהו?"

כמנהגו לא הגיב דקה ארוכה, פרק הזמן הנחוץ כדי להבהיר שהוא לא אחד שמנחיתים עליו פקודות, ואז קם להוציא את החיבור.

"עכשיו תחבר שוב", אמרה, מסתירה חיוך.

"אולי תתקשר אליהם?"

הוא הבין שהיא מקניטה אותו אבל לא הצליח לשלוט בכעסו. ואז הוא מיד ענה, "אולי תתקשרי בעצמך?", אמר בפראות מסוימת, אסף את המכשיר מהשולחן וחייג. הוא לחץ על רמקול ושניהם האזינו למוזיקה שחברת הכבלים חשבה שהיא זו שתיטיב לשעשע את הממתינים.

***

אומנם הם נפגשו לפני 20 שנה, אך בדרך נס היו חסינים לשחיקה שכרסמה בזוגות אחרים כמו כלב מורעב עד לעצם. לא מאה אחוז עמידות, אבל תשעים ומשהו. זה היה נדיר, הם היו ערים לכך, ומילא אותם בתחושת סיפוק שקטה שכל מי ששהה במחיצתם יכול להרגיש בה בלי שהיא תעורר בו כעס, אולי משום שבכל זאת החיים החטיפו להם סנוקרת.

קרני כתבה טור שבועי פוליטי שלטענתו אף אחד מלבד אזור המעשנים בבית הקפה השכונתי שלהם, שם "היא הייתה כוכבת ענקית, ענקית", לא קרא. הוא התאמץ מאוד לעמוד בקצב שלה, ו"יחסית לאיש עסקים בלי כישרון מיוחד לעסקים שבכל זאת עשה כמות מבישה של כסף", כפי שאשתו הציגה אותו בציבור, הוא הצליח בזה יפה מאוד.

הם התחילו לדבר מתישהו לפני 20 שנה, הפרטים המדויקים של הרגע הזה שמורים אצלם, ולא חדלו מאז. נראה שאף פעם לא התעייפו זה מזה או שהזדקקו לחברתם של אחרים, ומהאופן שבו נגעו זה בזה היה ברור שהם עדיין פעילים מינית, למרות העניין עם הילדים.

אחרי 50 דקות של מוזיקה אלקטרונית שהבאישה כבר בדקה החמישית, ניער אותם קול אנושי והוציא אותם מקהות החושים שבה שקעו.

"שלום, מדברת נור, במה אוכל לעזור?"

הם הסתכלו זה על זה בבלבול קצר, ואז קרני התנערה וחטפה את המכשיר.

"תגידי", צרחה, "זה נראה לך סביר לתת ללקוחות שלכם להמתין 50 דקות?"

דויד סימן לה בידו להנמיך.

"סליחה", אמרה נור, "אני רוצה לעזור לך".

"הטלוויזיה שלנו לא עובדת", אמרה קרני, "אם את כל כך רוצה לעזור לי, תתקני אותה".

"שם מנוי ומספר טלפון, בבקשה".

קרני דקלמה בחוסר רצון מופגן את הפרטים.

"כתובת בבקשה".

דויד שוב סימן לה ביד.

"כן, אני רואה שלא מגיע אות לממיר שלכם", אישרה נור, "בואי ננסה משהו ביחד".

"את צוחקת עלי", קרני הודיעה לנור ולעולם כולו.

"אני רק מנסה לעזור לך", ענתה נור, ורק אז הכה בקרני טבעו של המבטא הזר ששמעה.

"תסלחי לי, זה לא בגלל המבטא", אמרה ודויד הליט פניו בידיו. "זאת אומרת, אני שומעת שאת ערבייה ואולי יש אנשים שצועקים עלייך בגלל זה, אבל לא אני. אם היית יהודייה הייתי צועקת עלייך יותר".

"אני מזמינה לכם טכנאי לעוד שלושה ימים".

"עוד, כמה?", קרני חידשה את צעקותיה.

כלום לא עזר.

למחרת בשמונה בערב קרני נחתה על הספה ולחצה על השלט ומיד שבה השקופית בשחור־לבן של הכבל המנותק ולאחריה הכיתוב "מצטערים, יש תקלה בחיבור" והזכירו לה מה קרה. כשדויד נכנס הביתה מתנשף אחרי הליכה על הטיילת, הוא מצא את קרני בוהה בשקופית והלך למטבח לחמם משהו לאכול.

"הבית הזה קר כמו קבר", נשאה את קולה אל מעבר לקיר המטבח, לכיוון המשוער של אוזניו.

דויד העמיד פנים שלא שמע אותה, אבל אחרי דקה או שתיים של התעלמות פערו את מקורם שני העורבים שמדי יום הכתימו בצואתם את הכביסה שלהם, קיפצו הלוך ושוב על שפת גג הבניין ממול, והפיקו מקרבם כמה צרחות מקפיאות דם.

"שמעת את זה?", היא נשמעה מעט מפוחדת.

"אפשר שלא?"

"אז את העורבים אתה שומע אבל את אשתך לא", היא אמרה. "אתה מוכן להוציא את הרובה שלך ולירות בהם?"

בערב השלישי לתקלה דויד דילג בבולמוס בין רשתות חברתיות ואתרי חדשות והרגיש שהוא יכול להעביר ככה ערב שלם, מספק ומזיק כמו מזון מעובד.

קרני קראה עיתון על הספה בשקט מתוח. שערה שצמח מחדש והגיע לאורכו הרגיל הסתיר חלק מפניה. מצחה הרחב נותר גלוי, ועצמות הבריח הזדקרו ממפתח החולצה העמוק. תחתם שכן החזה החדש, מופחת ושטוח, ויופיה נח על פניה גרוף ודהוי.

הטלפון שלה רטט על לוח הזכוכית של השולחן. היא הביטה בו בתיעוב ואז הרימה את המכשיר. "הלו?", אמרה והאזינה רגע ארוך ולאחריו אמרה בשקט ובסיפוק עמוקים, "לכי להזדיין".

"אני רוצה טכנאי עכשיו", הציגה את תנאיה שהיו כתמיד בלתי אפשריים, "או שאת בעצמך או כל אחד אחר יבוא וינתק אותי ברגע זה".

הקול בצד השני הגיע אליו חלוש, "אבל, גברתי..."

"אני לא גברתי שלך, אני רוצה פתרון, לא שיחות נימוסים".

"אני לא יודעת מה להגיד לך". קולה של הצעירה משירות לקוחות היה רפה ועצוב.

"אז תנתקי אותי", קרני חזרה ואמרה, הפעם עם דמעות בגרונה, "אני רוצה שתנתקי אותי עכשיו".

דויד שישב בזווית ממנה, החזה הריק שלה משתלט לו על כל שדה הראייה, מצא להפתעתו שהדמעות שלה לא מזיזות לו, שהוא מרחם דווקא על נור או קטי או רויטל מצוות נרמין.

***

הפעם הזו הוא חזר בעצמות, קרני לא אמרה דבר. דויד הוא שקרס על הכיסא במשרדה של הרופאה, שטוף דמעות. "את אמרת שזה הסוג שכדאי לקבל, אם חייבים לחלות", התלונן. היא הודתה שטעתה, והעבירה לו קופסת קלינקס, אבל כשהגיעו הביתה הוא כבר התעשת.

הוא חיבק אותה ולחש אל סבך שערה המתחדש, "נעבור את זה".

"איך?", שאלה, "איך עוברים דבר כזה?"

"ביחד". קולו רעד בציפייה למאבק, לקצת מעשי גבורה, בתשוקה להביס משהו, גם אם הוא שכן עמוק בתוך עצמותיה של אשתו.

עכשיו, כשהטלוויזיה כבויה ובפעם הראשונה בחייהם מוזיקת רקע יכלה לעזור במילוי החלל הריק, היא ניסתה שוב, לא בטוחה לאן בדיוק היא חותרת. "חשבת על זה?"

הוא טפח על ראשה בחיבה. ואז נדלקה נורית אדומה בממיר ודאבל חמש הופיע על הצג.

"סלחי לי רק לרגע, אני רוצה לבדוק משהו", אמר ולחץ על השלט. "עובד", הכריז כשעין אחת עליה ועין אחת על הליגה הספרדית, אך עד מהרה היו שתי העיניים וכל תדרי הקשב שלו ממוקדים בראש של סרחיו ראמוס.

"יו", הוא נאנק ואז כיבה את הטלוויזיה והתיישב שפל רוח על הספה. "כולי אוזן", אמר.

"וחוץ מזה", הוסיפה, "זה טיפול יקר נורא, אין לנו את הכסף הזה".

לרגע קפא במקומו ואז התנער ואמר, "נסתדר".

"איך בדיוק?", היא שאלה.

"נמכור את הבית".

"בשביל... סטטיסטיקה עלובה של עשרה אחוזי הצלחה?", אמרה.

הוא הדליק שוב את הטלוויזיה, הביא מהמטבח בקבוק בירה והתיישב לצפות במשחק, זורח משמחה, כאילו שאלות כבדות על חיים ומוות לא נדונו רגע קודם לכן.

"ואיפה נגור?", היא לא הצליחה להפסיק את השיחה הזו.

"בגינת דובנוב", אמר, עיניו התקועות במסך כמעט יוצאות מחוריהן.

"מה?"

"נתקע שם אוהל. או בבריכה שלך. לא אמרת לי שבחורף הקודם המנהל נתן מחסה לחסרת בית והיא ישנה על כיסאות הנוח?"

"היא גם התקלחה שם", אמרה, "ועשתה סאונה. פעם ישבתי איתה בסאונה. בחורה צעירה, בת 30, והיא אמרה לי בטון מתנצל, 'רק לחמם קצת את העצמות'".

"אז בבקשה", הוא אמר. "תראי מה זה, עוד קלאסיקו הולך לריאל מדריד", ואז קפץ על רגליו ונופף בידו על המסך. "אני לא מאמין. את מאמינה?". השקופית עם הכבל המנותק קטעה את הסופר קלאסיקו שלו. היא חייכה, "לא, אני לא מאמינה".

"מחר נחליט", אמר וחיפש את השידור בסמארטפון, "בואי נחליט שמחר אנחנו מחליטים".

"אבל מחר מגיע הטכנאי".

דויד צחק ואז קפא בפה פתוח, ותחת אורה המפוזר של הנברשת נראה רפה שכל ואבוד.

זו הייתה תקלה אזורית. בהתחלה חשבו שיש בעיה עם המגבר או עם הממיר, אבל אחרי שהתקבלו הרבה תלונות ממנויים באזור, הם הבינו שיש בעיה בתשתית. "זה יכול לקחת בין ארבעה ימים לשבוע", הודיעו לו. הוא החזיק את הטלפון והנהן. "אדוני", שאל נציג השירות, "אתה כאן?"

הוא כחכח בגרונו אבל לא הצליח להשמיע הגה. הוא רצה להגיד לו שבלילה, בערך בארבע לפנות בוקר, היא מתה. שהיא הייתה חסרת מנוחה והסתובבה והתפתלה והוא חיבק אותה, כמו תמיד, אבל היא נשמטה ממנו ושצריך אולי להסביר את זה לנציג השירות, כי הוא שאל אותו שוב ושוב אם אפשר לדבר עם בעלת המינוי. 





גרסה של הסיפור ראתה אור באנתולוגיה “עשרים קצרים" בהוצאת כנרת זמורה־ביתן