סיפור על אדון וגברת

זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת כאן על הסופר ז'ורז' סימנון ועל פקד מגרה שלו ועל יחסיו עם אשתו, הגברת מגרה. אומנם הספר יצא לפני שנה, אבל הימים האביביים והנסיעה הקרובה למדריד החזירו אותי שוב אל השניים. סיפורת בלשים קצרה היא חברה נהדרת כשהמוח נמס והחשק להתאמץ מדי מתאדה.

במהלך חייו הייתה לסימנון עמדה לא שגרתית ביחס לסיפורים בלשיים, בכללם אלו שכתב בעצמו, שלהם קרא בספקנות: “הרומנים המכונים בלשיים". ואומנם, בשנים המוקדמות הכחיש את עצם קיומם של כללים, נוסחאות ומאפיינים ייחודיים אשר יכולים להגדיר סיפור, גם אם הוא הציב במרכזו פשע, גופה, בלש ורוצח, כשייך לז׳אנר.

בשנותיו המאוחרות, כשהחל לפרסם את “הרומנים הרציניים" שאליהם רצה שיתייחסו בכובד ראש, הדגיש סימנון את ההבדל ביניהם לבין סדרת סיפורי הבלש שלו בראשותו של הפקד ז׳ול מגרה. זו הייתה מהותו של הסופר הבלגי, שתמיד ישב על שני המושבים הנגדיים בנדנדה, לעתים בזה אחר זה ולעתים סימולטנית. ואנחנו לפיכך נראה את עצמנו כקוראים רציניים, בין אם ימצאו אותנו בחופשות החורף באתרי הסקי, בין אם בחושות בסיני, בין אם על אבובים בירדן ובין אם באירופה הקלאסית.

הקריאה ב"החברה של גברת מגרה", הספר האחרון מסדרת “הפקד מגרה" המוצלחת של הוצאת עם עובד, מעלה בזיכרון בחריפות רבה את “חופשתו של מגרה", עלילה נוספת שבה לאשתו של הפקד יש תפקיד נכבד, ואת “מדרגות הברזל", מהרומנים הרציניים של סימנון (והאהוב עליי מכולם). בשלושתם החרדה של גברים מנשים מצמיחה בשיאה פנטזיות של מוות או הופכת אותן לרוצחות.

ב"חופשתו של מגרה" מובהלת אשתו לבית החולים המקומי שלושה ימים בלבד אחרי שהזוג הגיע לעיירת הנופש, לשם ניתוח חירום. אומנם מגרה מזועזע מהאירוע עצמו והוא דואג לבריאותה של אשתו, אך השהות הכפויה ליד מיטתה במשך חצי שעה היא ארוכה מנשוא ומורטת את עצביו. בית החולים הקתולי ש"דממה טהורה, מן הסוג שניתן למצוא רק במנזרים" שוררת בחלליו, הוא לוקיישן מפיל מורא, שאשמה וקלסטרופוביה פורחות על קירותיו כמו פטריות עובש. בתוכו, הדרמה של הנישואים ארוכי השנים זוכה לתאורה המחמיאה ביותר: “לא היה לו שום דבר לומר. הנוכחות של הזקנה הזועפת (שכנתה לחדר של אשתו) מנעה ממנו לדבר. ובעצם, גם בימים כתיקונם, בלי זקנות זועפות, על מה נהג לדבר עם אשתו? היום תהה על כך בינו לבין עצמו. והמסקנה: על לא כלום. אז מדוע לעזאזל הייתה חסרה לו כל כך?".

מדוע באמת? ז׳ורז׳ סימנון לא מספק לשאלה הזו תשובה באף אחד מספריו. הרומן “החברה של גברת מגרה" מעצים את אי־הנוחות של הקורא, כמו גירוי שגירוד רק מחמיר אותו. העובדה היא שהפקד הוא גבר נטול ברק, מופנם, חסר תשוקה למען האמת, המנהל יחסי מסחר מפצים בין עבודתו לפנימיותו. בעוד שבחייו המקצועיים הוא גורר מהצללים את כל הפרטים הסמויים המוצאים בתוכם מחסה בכך שהוא שופך עליהם אור, בכל הנוגע לחיי הנפש שלו הצללים רק הולכים ונערמים, עד שכל זכר לייחודיות המשעממת של נפשו נמחק.

אם חוסר האונים של אשתו, ריחות החיטוי והדממה הטהורה של בית החולים יוצרים ניגוד לאופיו המיני של ה־crime passionnel שמגרה חוקר ומפענח בחופשתו, לא תאמינו מה המראה של אשתו בתחתונית כשהיא פושטת את גרביה עושה לשלוותו בסיפור הזה: “זה היה בלתי אופייני עד כדי כך שהוא נאלם דום, ולמראה עיניו הפעורות, היא פרצה בצחוק. 'אתה כועס, מגרה'. הייתה בקולה עליצות כמעט תוקפנית, שלא הכיר בה. הוא ראה על המיטה את שמלתה הטובה ביותר ואת כובעה החגיגי".

***

מדוע סימנון ראה לעצמו חובה לגרור את גברת מגרה מן המטבח, מקום שבו היא בילתה את רובם המכריע של חייה הספרותיים, ולהציב אותה לפתע במרכזה של עלילה בלשית, כשבעלה דורש במפגיע להיות הכוכב הבלעדי שלה?

ידוע היטב ואף מתועד בביוגרפיה שכתב פטריק מרנהם, שסימנון גרס שהעולם מתחלק למלקים ולמולקים, ובמשוואה הסאדו־מזוכיסטית הזו הוא ייעד לעצמו את תפקיד המלקה. ידוע גם שהחלוקה הזו נוטה להתקיים באופן מובהק באותו אדם, לפעמים במקביל ופעמים אחרות לסירוגין, או כפי שהעיד על עצמו סימנון ברגע של רכות: “אולי אני לא לגמרי משוגע, אבל אני פסיכופת".

כדי להדגים את ההבדל בין “הרומנים הקשים" של סימנון לבין הסיפורים הבלשיים ולחשוף את רעיון העומק הזהה המתקיים בשתי הצורות, צריך לזמן לדיון את “מדרגות הברזל". הרומן הרציני הזה נפתח ברשימה סודית של כל מיני המזונות שהגיע לפיו של אטיין מדי יום כשהוא חולה במיטתו ובאשתו לואיז, המרעילה אותו על פי חשדותיו.

מדרגות הברזל הלולייניות המחברות את החנות של בני הזוג בקומת הקרקע לדירתם בקומה השנייה הן סימבול טעון במשמעות פרודיאנית וגם פריט ארכיטקטוני-ספרותי יעיל. כאן, בלי עזרתו של מגרה, הזירה הביתית הופכת לזירת הרצח האטי, שבה מתחלקים התפקידים למלקה ולמולקה ומתחלפים ביניהם, ממש כפי שסימנון תיאר.

אם הרומנים הקשים שלו בדומה לנישואיו עשויים כמו רשימה מדוקדקת של דברי מזון, כניסות ויציאות מהבית וספירת צעדים במדרגות, אזי הבלשים דומים יותר לסגנון הניאוף שלו עם החדרניות, כפי שמתאר ג׳וליאן ברנס ברשימה מלאת חן על הסופר, “הזינוק הפתאומי, החדירה המהירה, האורגזמה הנשית הקבועה והנסיגה אל חדר השינה".

עקרון ההפללה הידוע בספרות הבלשית קובע שכל הדמויות צריכות להיות חשודות עד שזהותו של הרוצח נחשפת. אבל גם אז, כשהן מנוקות מהפשע הספציפי, שמן הטוב הוכתם לתמיד, וגם הקורא וגם הן עצמן יודעים עליהם דברים מבישים. בעולם הסימנוני כולם אשמים או כולם סובלים מתחושת אשמה, ואם תפשילו את התחתונית של הגברת מגרה או תפזרו את העשן שמגרה פולט ממקטרתו; אם תעקבו אחרי השגרה הדומסטית הרעילה של אטיין ולואיז, תמצאו שם תמיד מחשבות אפלות, מצפון מיוסר ואשמה.

בסופה של החקירה המסועפת (יותר מבדרך כלל) תרומתה של הגברת מגרה די זניחה, והתהילה נופלת שוב בחלקו של מגרה. וגם אם התחושה היא שנעשה לה אי־צדק וסימנון היה צריך לגלות יותר התחשבות, אל לנו לשכוח שעל הנשים האחרות בסיפור נגזר להיות זונות או להירצח, אז אולי אין לה על מה להתלונן.

בעלה הפעלתן בדרכו הלא נמרצת מנצל את העיתונות, מדליף שקרים, נעזר במומחה ליצירת קלסתרונים מתצלומים של אנשים דומים ושולח שוטרים לחיפושים לא חוקיים ומשתמש במזוודה אבודה אחת ובשיניים בלי גופה, בדיוק כפי שהשתמש אדגר אלן פו ב"המכתב הגנוב", אותו דבר חתום שאיש אינו יודע מה יש בתוכו אבל כולם מחפשים אחריו כאחוזי טירוף.

בסופו של דבר, מה שנותר בזיכרון הוא ביתם הטחוב של כורך הספרים סטבלס ושל אשתו וגרם המדרגות הלולייני העולה מן המרתף; השקט השורר במטבחם של מגרה ושל אשתו ביום ראשון, והמלון המשכיר חדרים לפי שעה לא רחוק משם, והוא ככל הנראה משמש כמרכיב חשוב בקיומו של מוסד הנישואים, וממנו יצאו ונכנסו החשודים.