אֲנִי מַבִּיטָה לְךָ בָּעֵינַיִם/ וְרוֹאָה שָׁמַיִם וּנְשָׁמָה/ אֲבָל יֵשׁ אֲנָשִׁים/ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה/ שֶׁמַּבִּיטִים בְּךָ וְרוֹאִים/ רַק כִּסֵּא גַּלְגַּלִּים מְקַרְטֵע/ הֵם מֻגְבָּלִים מְאוֹד/ אַתָּה יוֹדֵעַ". את השיר הזה, תחת הכותרת "מוגבלות", כתבה סיגל מגן משוהם. השיר מפורסם באסופה "מוסיפים על האור" (אופיר ביכורים), שיצאה לאור בימים אלה וכוללת סיפורים, שירים, מאמרים והגיגים, שכותביהם הם אנשים עם מוגבלויות.

את הפרויקט יזמה והפיקה אסתר דגן קניאל, מספרת סיפורים, סופרת, פעילה חברתית ושחקנית מנתניה. "בשנת 2019, באירוע מסוים, לכדה את תשומת לבי המשוררת אורית מרטון, לקוית ראייה ושמיעה היושבת בכיסא גלגלים", מספרת דגן קניאל. "פניה קרנו מאושר כאשר הקריאו גם את שירה מעל הבמה. היא הייתה מרוגשת ושמחה, כאילו אור פנימי התפרץ מתוכה ושטף את פניה בזוהר. באותו הרגע הבנתי שאני רוצה לראות הרבה פנים מוארות ושמחות כאלו. זה היה רגע מכונן ופורה, שבו נולד הרעיון להוציא לאור את האסופה ולאפשר ליוצרים עם מוגבלות במה וחשיפה באנתולוגיה ראשונה מסוגה".

באסופה ישנן כ־150 יצירות, שכתבו 80 יוצרים ויוצרות מכל רחבי הארץ. בין היתר, האסופה יצאה לדרך בסיועם של מוסדות כגון בית החינוך לעיוור בירושלים, מוסד “שלווה” בבירה, ספריית העיוורים והמרכז לעיוור בישראל. “צריך רק אדם אחד, רק אחד, שיאמין בילד ואז הוא יפרח”, אומר לי רפאל כהן, מדריך במרכז “שלווה” בירושלים.

באסופה לקח חלק גם נתי ביאליסטוק־כהן, מי שהיה מנכ"ל המרכז לעיוור, שאיבד את מאור עיניו כתוצאה ממחלה גנטית והלך לעולמו שלשום בגיל 54. הוא כתב, בין היתר, כי הביטוי "בעל מוגבלות" מטיל את האחריות למוגבלות על האדם, שלא בחר במוגבלות, ויחד עם זה האחריות ניטלת מהחברה.

"שינוי השפה לא יביא מזור לעיוורוני ולא יבטל את מוגבלותי, אולם ראוי שנעשה שימוש רב בביטויים שמאפשרים לחברה להבין את משמעות החיים עם מוגבלות; לראות את האדם, על יכולותיו ועל צרכיו; ולקבל את האחריות החברתית שלנו לצורכי הזולת", הוא כותב.

ללא ייאוש

בשיר מתוך האסופה, תחת הכותרת “עיוורון”, כותבת אורית מרטון: “עוֹלָמִי הַפְּנִימִי/ מַעֲמִיק וְגָדֵל/ וְאַתָּה מֵרָחוֹק/ מוֹחֵא כַּפַּיִם/ לֹא לִי/ הָעוֹלָם סְבִיבִי/ הוֹלֵךְ וּמִצְטַמְצֵם/ הוֹלֵךְ וּמַחְשִׁיךְ/ עַד יִכְבֶּה/ וְאַתָּה לֹא מוּכָן/ לְהַדְלִיק אֶת הָאוֹר”. בשיר אחר באסופה מתארת יעל גיל בר ממושב אביחיל את הסתירות הקיימות בחייה כאישה עם מוגבלות: “לקום בבוקר – להיות מוקמת/ ללכת להתקלח – להתהלך בעזרת הליכון, להיות מקולחת/ לצחצח שיניים – להיות מצוחצחת/ לרצות לשנות, לחכות לשינוי”.

אורן גנור, בעל חברה לייעוץ מירושלים, הלוקה בעיוורון, פרסם באסופה כמה מהגיגיו המתארים מציאות לא פשוטה, אמיתית ונוקבת, כמובן בהומור. בין היתר הוא מתאר כך סצינה מתוך הפגנות הנכים על הקצבאות שהתפשטו בכבישי הארץ בשנים האחרונות: “יואב תיאם את החברֶה לכביש החוף בשעה ארבע אפס־אפס: ‘תגיעו משני הכיוונים בשישה נתיבים ותעצרו מתחת לגשר"’.

"משה אחראי לשריפת תמונתו של שר האוצר המתאכזר לנכים. נורית הובילה את שיירת כיסאות הגלגלים בדרך של הרכבת הקלה, להפגנה ולראיונות בכל הערוצים. זאביק ושולה ישבו בחמ”ל ודאגו לאספקת מזון, מגבּרים וחולצות. ברטה ניהלה את הלובי בכנסת. ירון הכין מצגת תלת־ממד וחישובים פיסקליים על שחיקת קצבאות הנכות בעשור האחרון”.

איני שומעת ולו מילה אחת של ייאוש או ציפייה מהחברה לשפר את מצבו. “אני אחראי למצבי”, הוא אומר. 

את האסופה ניתן לרכוש באתר של “אופיר ביכורים"