מל ברוקס, “ALL ABOUT ME!", רנדום האוס, 637 עמ' (באנגלית)
כותרת המשנה של הספר היא “החיים המדהימים שלי בעסקי השעשועים", וכמו הכותרת הראשית (“הכל אודות עצמי!") היא מבהירה מיידית שצניעות מוגזמת לא תהיה פה. מל ברוקס, היוצר הגאוני בן ה־96 ששייך לקבוצת עילית מצומצמת של אומנים שזכו במרובע הקדוש של הביזנס - פרסי אוסקר, טוני, גראמי ואמי - אולי לא רברבן, אבל בהחלט מכיר בערך עצמו ולא מרגיש שום צורך להתנצל על כך. ובמילים אחרות, אין לו על מה להצטנע.
האוטוביוגרפיה של מל ברוקס (שנולד בברוקלין כמלווין קמינסקי) היא סיפורו של בן זקונים אהוב במיוחד, מחובק ומנושק כמעט בהגזמה (אם כי יש דברים שאי אפשר להגזים בהם), שבגיל אפס בערך מבין שהוא מצחיק, שרואה את אתל מרמן שרה בברודוויי בעודו בן 9 (במושבים הזולים, שאינם מומלצים למי שסובל מפחד גבהים) וחולם על קריירה בברודוויי, אבל כיוצר ולא כשחקן. הוא לחם באירופה במלחמת העולם השנייה, התגלגל עם שובו לאזרחות לצוות הכותבים של סיד סיזר, קומיקאי שבינתיים נשכח אבל בעיני ברוקס היה הגדול מכולם.
ברוקס כתב מערכונים ובדיחות לתוכניות הטלוויזיה של סיזר, שרצו שנים ושברו שיאי צפייה, והיה משוכנע שיישאר בחדר הכותבים לנצח. למזלנו, זה לא קרה. בדרך הוא מתאהב בשחקנית אן בנקרופט (ואפילו לא מזכיר בשמה את אשתו הראשונה ואם שלושה מילדיו, ממניעים משפטיים כנראה) ומתחיל לצאת איתה כשהוא חסר פרוטה, פחות או יותר. הוא לוקח אותה למסעדות סיניות, כי הן הכי זולות, ופעם אחת היא נותנת לו שטר של 20 דולר כדי שישלם על שניהם, ונוזפת בו כשהוא משאיר טיפ של 7 דולר. תהיה נדיב בכסף שלך ולא בכסף שלי, היא נוזפת בו.
אבל בנקרופט, לדברי ברוקס, הייתה אהבת חייו, אם נפלאה ותומכת לבנם מקס, שסבל מדיסלקציה לפני שמישהו ידע מה זה (ולימים נעשה לסופר של רבי־מכר), והראשונה שהאמינה במל וטענה שאין דבר שהוא לא יכול לעשות. היא כמובן צדקה, ועד מהרה השניים הפסיקו ללכת למסעדות סיניות. כך ברוקס כתב את התסריט לסרטו הראשון, “המפיקים", וגם ביים אותו, על אף חוסר ניסיונו, וכך, כעבור עשרות שנים (למשחק הוא התגלגל כמעט בטעות אגב) הגשים את חלום הילדות שלו וכתב והלחין את כל השירים למחזמר שנעשה על פי הסרט, בלי שידע תווים. המחזמר גרף 12 פרסי טוני, יותר מכל מחזמר אחר בהיסטוריה של הפרס. אז שוב, מה יש להצטנע?
הספר בנוי ברובו לפי התחנות המקצועיות בחייו של ברוקס. כך אנחנו זוכים באנקדוטות מקסימות על אחורי הקלעים של סרטיו והצגותיו, בתזכורות (לעתים מפורטות ועמוסות מדי) למיטב הבדיחות ובהסברים על אלפי הדרכים השונות והמשונות שבהן נולדו כמה מרגעי הקסם הגדולים בתולדות הקומדיה הקולנועית.
ברוקס יודע גם לרגש כשצריך, ואינו בוחל בשמאלץ. הוא אינו בוחל בדבר למען האמת, כיאה וכנאה למי שהקדיש סצינה שלמה ב"אוכפים לוהטים", הפרודיה שלו על ז'אנר המערבון, למרתון פלוצים סביב המדורה, והעניק לבן דמותו של אדולף היטלר סולו ריקוד ושירה ב"המפיקים".
הרגש עובר להילוך גבוה כשהבמאי המיועד של ההפקה, מייק אוקרנט, הולך לעולמו בטרם עת ורעייתו, הכוריאוגרפית סוזן סטרומן, שוקעת באבל עמוק ומסרבת לחזור למציאות. ברוקס מציל אותה מחידלון, ממנה אותה לבמאית המחזמר ואומר לה שהיא יכולה לבכות כמה שתרצה, כל בוקר לפני החזרות וכל ערב אחרי החזרות, אבל בשעות שבאמצע היא חייבת לתפקד. השאר הוא כאמור היסטוריה. אחרי מותה בטרם עת של בנקרופט, ברוקס מספר שאי אפשר היה לנחם אותו. ואז באה אליו סטרומן וגמלה לו באותו מטבע. היא פשוט הכריחה אותו לקום מאבלו ולעבוד, ועבודה, לדברי ברוקס, היא התרופה הטובה ביותר לכל מחלה ומכאוב שהם. וכך נולדה גרסת המחזמר של “פרנקנשטיין הצעיר", שאומנם הצליחה פחות מ"המפיקים", ובכל זאת שימחה מיליוני אנשים ברחבי העולם.
ברק אובמה העלה על נס את יכולתו של ברוקס לשמח ולגעת בלבם של אנשים כאשר העניק לו את מדליית החירות הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר באמריקה. ברוקס קצת התפרע בטקס, כהרגלו, ואובמה נזף בו בחיבה על כך שגנב ממנו את ההצגה.
קשה שלא להתאהב בברוקס, שכולו רוח שטות ילדותית גם בעשור העשירי לחייו. הוא חובב מתיחות חסרות רחמים, וכך משכנע את חבריו לשכב על הרצפה, להתכסות בקטשופ ולהתחזות למתים בסופשבוע אחד בכפר, כדי שחבריהם שיצאו לעשות קניות יגלו את הגופות עם שובם ויחשבו שפורצים רצחניים פרצו לבית בהיעדרם.
קשה גם שלא להתפעל עד כדי קנאה מחייו העשירים. כשלא עבד הוא היה ונשאר איש רעים להתרועע, והצליח להתיידד גם עם אלילו אלפרד היצ'קוק (שהרשה לברוקס לקרוא לו היץ'), אחרי שברוקס יצר את הפרודיה האוהבת על סרטי המאסטר, “מתח גבוה", ועם השחקן הנערץ עליו, קרי גרנט. כשהוא מספר על חברותו רבת־השנים עם הבמאי והשחקן קרל ריינר, שבינתיים מת בשיבה טובה, הוא אומר שכואב לו הלב על כל אדם שלא זכה בחבר כזה. אם עוד לא מצאתם חבר כמו קרל, הוא מפציר בקוראיו, תפסיקו מיד לקרוא ולכו לחפש.
יש לא מעט ניים דרופינג בספר - בין היתר סיפורים על וודי אלן וניל סיימון, שהיו שותפיו לכתיבה הטלוויזיונית בתחילת הדרך - לצד הרבה טפיחות עצמיות על השכם; פלופים גדולים הוא מרכך בדיעבד, והצלחות בינוניות הוא מעצים; יש גם שקרים לבנים מעוררי כבוד. ברוקס מחמיא ומפרגן כמעט לכל אחד ואחד מהאנשים שנקרו בדרכו, וכג'נטלמן אמיתי ואנושי הוא מעדיף לחפות על פשלות מקצועיות של קולגות כמו ריצ'ארד דרייפוס, שלא זכר את שורותיו וזייף בשירתו במהלך החזרות להפקה הלונדונית של “המפיקים", אבל לפי ברוקס פרש מההפקה בגלל בעיות גב.
וכשם שאינו מזכיר את אשתו הראשונה בשמה, כך הוא פוסח על תקלות כמו ליהוקו של כוכב התיאטרון הבריטי הנרי גודמן לתפקיד מקס ביאליסטוק ב"המפיקים" בברודוויי, שהתגלה כאסון מכל הבחינות. למה להכניס אנרגיות שליליות לספר שכולו חיוביות, צחוק, אור ואמונה בכוחה של האומנות לרומם את הקיום היומיומי ובטוב לבם של בני האדם?
הספר ננעל בציטוט מתוך “אוכפים לוהטים". “לאן פניך מועדות, קאובוי?" שואל ג'ין וויילדר את השריף (קליבון ליטל). התשובה: “לשום מקום במיוחד". ואז וויילדר מגיב: “שום מקום במיוחד... תמיד רציתי ללכת לשם".
ברוקס מביע תקווה באחרית הדבר שלו שפרק ג' בחייו יימשך כמה שיותר, ואולי עוד יניב הפתעות. הלוואי שעוד ייקח אותנו למקומות מופלאים שרק הוא מכיר, ובמקרה שלו, נסתפק גם בשום מקום במיוחד.