הספרייה העשירה בחדר עבודתו של שמואל (שמוליק) עצמון־וירצר, בביתו בסמוך לתיאטרון הבימה בתל אביב, מכילה שלל ספרים עם הקדשה אישית של מנהיגים, נשיאים וסופרים כמו זוכה פרס נובל לספרות יצחק בשביס־זינגר, הסופר יהושע סובול והמשורר נתן אלתרמן. לאחרונה נוסף לאלה ספרו האוטוביוגרפי של עצמון, "חולם ביידיש" (הוצאת כרמל), שמסכם את 70 שנותיו עד כה על במת התיאטרון ואת 93 שנות חייו.
"היא גרמה לנזק גדול לכל האנשים, אבל אני כל חיי מחפש את החיובי ולא את השלילי, ואלמלא הקורונה יכול להיות שלא היה נוצר הספר. כל חיי אני עובד נון סטופ, ובקורונה כל הפעילות נעצרה. התחלתי לכתוב לראשונה ספר. זה לא משהו שחשבתי עליו לפני כן. אבי עליו השלום, יצחק, אמר תמיד לאמי פרידה: 'אם לדבר היה מקצוע – הבן שלנו היה מיליונר כי הוא מדבר יפה'. אני יודע לערוך, לגשת לטקסטים ולהתייחס לספרות כי אני קורא המון, אבל כשמדובר בלכתוב בעצמי, יש לי מעין בלוק. אולי בגלל שספגתי ספרות של דוסטויבסקי, מולייר, שייקספיר ושלום עליכם, לא העזתי אפילו להתיימר לכתוב כמותם. כאן אני חייב לתת את מלוא הקרדיט לשאול מייזליש, שסייע לי בכתיבת הספר, ולעורך הספר מוטי סנדק. לכן זה הספר הראשון וקרוב לוודאי גם האחרון שלי".
עוד מסר של עצמון קשור למשבר הזהות שחווה כעולה חדש בשנותיה הראשונות של המדינה. "בגיל 16 וחצי, בהיותי באיטליה, התגייסתי כמתנדב לגח"ל והגעתי לישראל אפוף בהמון אידיאלים", הוא מספר. "אבי היה ציוני. כבר בגיל 5 הוא דיבר איתי בעברית, וכשהגעתי לישראל ידעתי עברית יותר מהצברים. אבל כשהתגייסתי לגח"ל, התייחסו אלינו בישראל בזלזול. זה גרם לי לברוח מהזהות שלי. תמיד התהלכתי עם כאב על כך שלא נמניתי עם אותם נער ונערה יפי בלורית ותואר".
עם שחרורו מהצבא בשנת 1949, הצטרף עצמון לתיאטרון "אהל" והחל את צעדיו הראשונים כשחקן. "בהתחלה לי ולחברי הטוב, יענקל'ה בן סירא, לא נתנו לשחק צברים, אלא רק תפקידים של עולים חדשים", הוא אומר. "שלושת התפקידים הראשונים שלי במחזות ישראליים היו של עולה חדש. ביני לבין עצמי זה כאב לי".
בתחילת דרכו בתיאטרון "אהל", פגש עצמון את נתן אלתרמן, שתרגם אז מחזות לתיאטרון. "הייתי עוזר במאי, ותפקידי היה להעביר את הטקסטים למתרגם, אלתרמן", הוא מספר. "באחת הפעמים אלתרמן ביקש ממני לקרוא מונולוג קטן ברוסית, הקראתי לו, והוא שאל: 'מאין הרוסית שלך?'. סיפרתי לו את סיפור חיי ואמרתי לו שיש לי איזו טענה לגבי 'הטור השביעי' שהוא פרסם בעיתון 'דבר' כי הוא לא מתייחס בו לגח"לניקים כמוני שלחמו למען המדינה. כעבור מספר שבועות הוא פרסם שיר ב'טור השביעי' בשם 'אחד מן הגח"ל'".
הוא המשיך: "הרגשתי שאני צריך להיות פה בשביל אלה שלא זכו לחיות ולהשמיע את קולם. גם את האוטוביוגרפיה שלי התחלתי לכתוב בשמם. מחצית מקורבנות מלחמת השחרור נשארו אלמוניים, והספר מוקדש לכל אחד מהם".
כחלק מהרצון להתערות בישראל, אימץ את שם המשפחה עצמון: "התקבלתי ל'אהל' בתור שמוליק וירצר וקיבלתי תפקיד יפה במחזה של מולייר, אבל אז שחקן ה'אהל', יעקב איינשטיין, אביו של אריק איינשטיין, קרא לי ואמר: 'אתה צריך להחליף את השם. אנחנו תיאטרון הסתדרותי, וזו הוראה של דוד בן־גוריון'. ואז יום אחד נסעתי, כעוזר במאי, עם השחקן מאיר מרגלית לצפת כדי ללמוד טקסטים. בדיוק כששיננו טקסטים במרפסת מול הר עצמון, נכנס ח"כ ושר החינוך לשעבר פרופ' בן־ציון דינור ושאל את מרגלית: 'מי העלם הזה?'. מרגלית אמר: 'זה שמוליק וירצר, שחקן צעיר'. אז דינור אמר: 'אנחנו יושבים מול הר עצמון. מה זה וירצר? שם גלותי לשחקן צעיר שרוצה לכבוש את ההר? עצמון זה שם מתאים'. הודיתי לו והוא אמר בחוש הומור: 'אבל אל תישאר תקוע במקום כמו ההר, תתקדם'".
בשנים 1953־1958 עבר עצמון לשחק בהבימה. בשנת 1958 ייסד, לצד השחקנית פנינה גרי, את תיאטרון "זווית", תיאטרון האוונגרד הראשון בארץ, שבו כיכב במחזות כמו "בדלתיים סגורות", "בית במצב טוב", "ביבר הזכוכית" ו"ארץ רחוקה". בהקשר ל"בדלתיים סגורות", שהועלה בשנת 59', נזכר עצמון: "עמוס עוז הזמין את צוות התיאטרון להציג את ההצגה בשדה בוקר, ובן־גוריון נכח בהצגה. בתום ההצגה ישבנו איתו, עם אשתו פולה ועם עמוס עוז, ובן־גוריון אמר: 'אתם שיחקתם טוב מאוד, אבל אני לא מסכים עם האקזיסטנציאליזם שבהצגה'. אמרתי לו שאלמלא האקזיסטנציאליזם לא היה ציוניזם. הוא התרגז והתחלנו להתווכח. הייתה לי הזכות לפגוש אותו וגם להתווכח איתו. בשנת 1946 שמעתי אותו נואם ביידיש למען עלייה לארץ ישראל, ובגלל זה התגייסתי לגח"ל. הוא אמר אז: 'אני קודם כל יהודי ורק אחר כך ישראלי, ולא להפך'".
במהלך מלחמת ששת הימים הופיע עצמון בפני חיילים במוצבים השונים. "במלחמה הגעתי לחזית והופעתי בפני החיילים עם קטעים אנטי־מלחמתיים של ברטולט ברכט וראיתי שהחיילים הצברים, אלה שיש להם טנקים ואווירונים, מרגישים כאב בפופיק מכך שהולכים, אולי, להרוס אותם", הוא מספר. "ואז אמרתי לעצמי בלב: 'הם לא גיבורים וגם אני לא גיבור. מותר לא להיות גיבור'. זה היה רגע מפנה בחיי".
עור של פיל
לאורך השנים החל להעמיק בעצמון הרצון להחיות את התרבות היידית. "עד כדי כך נכנסתי לתחום שהלכתי ללמוד יידיש באוניברסיטה בגיל מבוגר יחסית כי הבנתי שאני צריך לחזק את זה", הוא מספר.
כחלק מהרצון לחזור לשורשיו היהודיים, הקים עצמון עם חבריו, השחקנים שמואל רודנסקי ושמואל סגל, את ההרכב "שלושת השמוליקים" שהעלה הצגות ומערכונים ביידיש בסוף שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80. בשנת 1987 ייסד את תיאטרון היידישפיל, המעלה הצגות ביידיש עד היום, שאותו ניהל עד 2011. בספר הוא מתאר את הקשיים הרבים במאבקו להקים את התיאטרון, הסירובים מהגופים הממשלתיים וההצלחה של התיאטרון כיום. "בחרתי לקרוא לתיאטרון 'יידישפיל' כי 'יידיש' זה 'יידיש' ו'שפיל' זה משחק", הוא מסביר.
"פעם מישהו מהעיתונאים שאל אותי: 'אבל מה 'פיל' עושה שם?' אז אמרתי לו שצריך עור של פיל בשביל העסק הזה. לא ידעתי כמה מורכב זה לנהל תיאטרון יידי כשהתחלתי זאת. אבל אתה רואה שבעולם צעירים מחפשים להיאחז בשורשים היהודיים שלהם, ואילו בישראל אנחנו מפסידים. הדור הרביעי רוצה לדעת מהם שורשיו, ואני לא מתכוון רק ליידיש אלא גם ללדינו, למרוקאית, לעיראקית וכו'. אני לקחתי על עצמי כמשימה לשמר את היידיש כי היא תרבות יותר עתיקה ויש בה גם משהו מיוחד שאין באף שפה אחרת – חוכמת השפה".
במסגרת התיאטרון עצמון עיבד וביים עשרות הצגות, כמו גם שיחק בהן, בהן "הכתובה", "עושה הנפלאות מלובלין", "זיווג משמיים" ועוד. בהמשך הצטרפו לתיאטרון גם ילדיו: בתו, השחקנית ענת עצמון, שעד היום משחקת ביידישפיל, ובנו המנוח יצחק.
עדיין עניים
בשנת 1996 יזם עצמון את "תיאטרון החסד" המעלה הצגות בבתי אבות ובמוסדות סיעודיים בכל הארץ. לאורך השנים הוא גם שיחק בשלל סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. הוא זכה בכמה פרסים על פועלו, בהם פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים, פרס מפעל חיים מאת הרשות הלאומית לתרבות היידיש, תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר־אילן, פרס שר התרבות לאמן ותיק ע"ש אריק איינשטיין ועוד.
ההצגה האחרונה שהעלה הייתה המונודרמה "יוסל רקובר מדבר אל אלוהים" שהועלתה בתיאטרון הבימה באפריל 2019 לציון יום הולדתו ה־90, במסגרת תיאטרון "הנפש" ופסטיבל תיאטרונטו. "בימים אלה אני עובד יחד עם חברי הטוב, יהושע סובול, על מחזה חדש שהוא כותב במיוחד עבורי ועבור בתי, ענת, אבל אני לא יכול לפרט על כך יותר מדי כרגע", הוא אומר.
התרעות פיקוד העורף