אינה איזנברג, “צאי מהאוטו", פרדס, 216 עמ'
ספר של אינה איזנברג מוגדר כ"רומן סיפורים", אבל למרות החלוקה שלו לקטעים, הוא רומן לכל דבר, עם אורך נשימה אפי; שלם שמתעלה על סך כל חלקיו המצוינים. והוא אחת ההפתעות הכי מרנינות של הקיץ הזה.
הכתיבה של איזנברג מלאה בכל טוב, מיני תופינים מילוליים זוהרים בטבעיותם, שמעבירים בבשר חידודי עונג, מ"קומקום שעשה רעשים של תכף" ועד הצגת דמות באופן כזה: “הוא שתה. אומנם כולם אז שתו, אבל הוא כנראה שתה קצת יותר, ומדי פעם חברים היו מחזירים אותו הביתה לפנות בוקר במצב מלפפון"; דמיון של ילדה שרואה אפנדיציט כ"עכברוש עב כרס עם מקל הליכה" שתעה בדרכו ביער ובטעות נכנס לבטן של אמא שלה; ואמירות אותנטיות של ילדה (גם אם מדבררת אותה בדיעבד האישה שנהייתה) כגון “כבר אז נגעלתי מההכרח לגדול" או “לא זיהיתי את עצמי. ממתי אין בי רעב להרפתקה?" וגם: “את האמא, אני הילדה, אני בת חמש, את מעצבנת. אז מי אשמה בזה שאנחנו יושבות וסופרות ריבועים על השעוונית במקום לשיר עם הרדיו כמו שהיינו עושות פעם?".
כמה יפה מתארת איזנברג אפיזודות קטנות ורסיסים של זיכרונות ילדות, שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. “לאמא נתנו נעלי בית, ולי גרבי צמר לבנות ענקיות. מיד החלקתי על רצפת העץ המבריקה. ויטיה תפס אותי ברגע האחרון והניח אותי על השטיח בזהירות, כאילו הייתי משהו יקר. תחושה חמקמקה עלתה לי בבטן, אבל לא הספקתי לתפוס אותה והיא נעלמה". זו בדיוק הכתיבה של איזנברג - משהו יקר ערך, שמצליח לתפוס (גם כשאינו תופס לכאורה) תחושות חמקמקות, אמורפיות, לא מוסברות ובלתי מוגדרות, ונותן להן קול.
הנה תיאור של קיץ אחד אצל סבתא של נינה פרידמן בת הארבע (ובת דמותה של איזנברג) באוקראינה, שהוא לבדו בעיניי בית ספר לכתיבת זיכרונות (ואולי גם לכתיבה שירה, שזה לא סותר) ויש רבים כמוהו ב"צאי מהאוטו" (שם מעולה, אגב, שמקורו בבדיחה ישנה אך אפקטיבית שמובאת במלואה, כולל הריקושטים). “החתולה התמתחה, ואני סגרתי את הפה ושאפתי עמוק אל תוך האף, שלא אפספס אף ניחוח - את הקיץ, את סבתא, את החתולה, את הערסל שסבא תלה, את עץ הדובדבן שלא פרח מאז שסבא מת, את היתושה שהתנחלה בנאמנות על הקרסול שלי ואת תנודת הלב ההיא, שעם השנים יהיה יותר ויותר קשה להרגיש אותה, כאילו כל הלב נופל סנטימטר אחד בתוך החזה ואז מתרומם לאט בחזרה ופתאום את מלאה ברוח, את שייכת לעולם והעולם יפה, את אהובה, את גרגר פטל וצפרדע וענן, את חלק מהטבע ואת לא רוצה כלום חוץ ממה שיש".
הו, תנודת הלב ההיא של הילדות. הילדות של כולנו, כנראה, אבל בהחלט זו של נינה, שבתבונתה יודעת הכל, גם מתי יתוש הוא יתושה. לא מפתיע בהתחשב בכך שגדלה עם אם וסבתא, ללא אב, ולימים, בארץ אחרת, תייחל בקול בשיעור אזרחות לראש עיר שהוא ראשת עיר ולראש ממשלה אישה.
הארץ האחרת, שהיא נאלצת לכנות במכתב לחברה, מפאת הצורך בחשאיות, “ארץ לעולם לא", היא ישראל, ש"הזמינה" את משפחתה הקטנה של נינה לעקור אליה ממרכז רוסיה. נינה לא מבינה, ובצדק: “מה זה, כמו הזמנה לחתונה מלכותית? בדואר? נינה, אמא וסבתא היקרות, אני מתכבדת להזמינכן? על החתום, המדינה?".
הגורל והנסיבות מגלגלים את נינה לבאר שבע. שם הפיוט מתחיל להיעלם והקוצים מתחילים לצמוח. ילדה שמכונה “המפלצת" אומרת לגיבורה “לכי תקעווד", נינה זוכה לשם “נינה טחינה" ומתחילה לתבל את שפתה ב"כוס אמק ערס" ושותפיו. באר שבע היא הג'ונגל שנינה חולמת להיחלץ ממנו, כדי להיות (אולי) עורכת דין בניו יורק שנלחמת בחינם למען החלשים והנדכאים, לצד תלמיד אחר שהיא מתאהבת בו לשווא (כשמדברים על לב שבור, היא רואה בעיני רוחה “לב עם מיליון תפרים בחוט שחור ופלסטרים של פו הדב"). אבל יש גם נחמות קטנות כמו הבריכה בקאנטרי. “בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים בקאנטרי. לא ידעתי אפילו שיש כל כך הרבה אנשים בבאר שבע. לא ניתן היה למצוא מילימטר מעוקב של מים בלי שתהיה בתוכו חתיכת ילד".
נינה נתקלת בארץ בגזענות שאותה חוותה בעקיפין גם ברוסיה, כשחברותיה הבינו שהיא לא “רוסייה טהורה", אבל מגלה שיש עוד סוגים של גזענות, כולל זו של עולים חדשים מרוסיה שבני עדות המזרח למשל לא באו להם טוב בעין. הספר מסתיים עם רצח רבין, ובכל זאת החוויה המרכזית ורבת־היופי שהוא מעביר אינה פוליטית אלא פרטית לגמרי. סיפור התבגרות של ילדה/נערה, שבאמצעות הברקות צורניות כמו מחזות קצרים, מכתבים, שאלונים ואפילו קטע שכולו מחורז, מרכיבה יקום ייחודי שבבסיסו התפעמות מקריאה אובססיבית שזולגת לחיים עצמם (נינה מדמה את התאהבותה לזו של אן שרלי מסדרת “האסופית" בגילברט בלייט), אבל גם מצפייה בטלוויזיה (“ריבוע האור הכחול והחשמל הסטטי שכמעט לא שומעים, אבל הוא שם, כל הזמן, מבטיח לך שאת לא לבד").
היא מנסה לבחור את התפקיד הכי מוצלח של ווינונה ריידר, גיבורת הסרט “מציאות נושכת", ואומרת על “בוורלי הילס 90210": “רציתי שהפרק יימשך לנצח כדי שאוכל להמשיך לדמיין את עצמי בתוך החבורה הזאת, יפים, חופשיים, שזופים ועשירים. כשאמא של קלי התגלתה כאלכוהוליסטית רציתי אמא אלכוהוליסטית, וכשברנדה נשרפה בים ממש רציתי להישרף בים. בסוף הפרק הייתה אמא אומרת שאוי כבר מאוחר ואיך נתקענו כל היום וסליחה ותודה ונשיקות ושבוע טוב, ולפני שהייתי מספיקה לומר ‘דונה מרטין' הייתי מוצאת את עצמי צועדת מאחורי סבתא ואמא בשדרות הנשיאים, מנסה לא לחשוב על זה שעוד שבוע מתחיל, ומחר שוב אצטרך לראות את כל הילדים המגעילים ואת המחנכת המסכנה שלנו, עמליה".