נולי עומר, “לענת הדבש", קתרזיס, 127 עמ'
חברות הכי טובות" של ענת גוב פוגשות את “סוס אחד נכנס לבר" של דויד גרוסמן? לא ממש, כי היצירה המפתיעה והמלבבת הזאת לא דומה באמת לשום דבר אחר, והמצפן הפנימי שלה מוביל למקומות שלא היינו בהם לפני כן, אבל כך אולי היו מנסים לתייג אותה בעולם שכולו תיוגים.
זה סיפור שמתחיל בדחיפה מהמדרגות של שקרן פתולוגי מהסוג שיכול לתרץ כווייה מקומקום חשמלי בכך שהציל תינוקת מבניין בוער בארגנטינה, ונגמר בפגישה פגישתית עם חבורת מונטי פייתון (שתזכה לכותרת “צחוק הגורל"), כשבדרך מרימים ראש בשמם המפורש יוצרים כמו פינה באוש (שקטע מעבודת רקמה של נולי עומר, שהיא מחווה למחול של באוש, “מצעד העונות", מרכיב את העטיפה היפהפייה) וסמואל בקט.
אבל למרות כל השמות הגדולים, אין טיפה של חשיבות עצמית בכתיבתה של עומר. להפך. היא ממהרת לפוצץ כל בלון שמאיים להתנפח בקרבתה. אם “מחכים לגודו", אז בהפקת תלמידים חובבנית. אם כבר אצילות בריטית, בהשאלה מג'יין אוסטן, אז “על תבונה ועצירות". ואם רובץ איזה גוש על גבה של אחת הדמויות, זה אולי ארמדילו מטאפורי מגוחך ולא כובד הקיום עצמו חלילה. עומר לא מתחזה לסופרת “חשובה", ורוב הזמן גם לא מתאמצת להצחיק, כמו שאפשר היה לחשוש שתעשה אחת הקומיקאיות המוכשרות ביותר בארץ, אלא מצחיקה (מאוד) רק כשצריך (ומתי לא צריך, בינינו?), בטבעיות מוחלטת, ומדייקת רגשית כל הזמן; התוצאה ראויה להתייחסות הרצינית ביותר שישנה, גם אם אינה מעוטרת במלמלות “תראו כמה אני רצינית" שרבות מהסופרות המקומיות (וכמובן גם הסופרים המקומיים) מנפנפות בהן להנאתן - וברוב המקרים להנאתן בלבד.
השקרן הפתולוגי מההתחלה הוא לא השקרן היחיד בעלילה שבה רוב הדמויות משקרות, אם לא לסביבה אז לעצמן. נדמה שאף אחת מהן לא חיה את החיים שרצתה לחיות, או שהאמינה שמגיעים לה, או שהוריה למשל דרשו ממנה לחיות, אבל “שקרי השקרים" שהן מוכרות לזולת, כמו בחלון ראווה מזויף, חזקים מהן. עומר לעומתן אומרת אמת לכל אורך הדרך, ללא רחמים וללא פשרות, וזה מרגש ואפילו מהפנט. האופן שבו היא מציגה ומנתחת, כאילו בדרך אגב, יחסים בין אנשים (בעיקר בין נשים) ובינם לבין עצמם, אינו חדל להפעים בחריפותו ובאותנטיות שלו. בכל פעם שנדמה שהיא נופלת לעיצוב קריקטורי של דמויות, מתברר עד מהרה שזו טעות, והיא כותבת בני אדם בשר ודם, עגולים ומלאים, וגם ריקים וחלולים (והבה נודה, פגשנו בני אדם כאלה בחיים שלנו), שעושים טעויות, נוחלים מפלות, פוגעים ונפגעים ובסופו של דבר לא מבקשים הרבה, רק אהבה בעצם. או שזה יותר מאשר לבקש טריליון דולר, מי יודע.
אפילו כשעומר נכנסת לטריטוריה של דמויות שגילמה בעצמה במהלך השנים, כשחקנית וסטנדאפיסטית/אנתרופולוגית־חוקרת של החברה הישראלית הרבגונית, כמו ההיא ש"נשואה למלח הארץ פלוס שלושה", או המכשפה הידעונית עם המנעד הקולי המסוים, היא משכילה שלא למעוד לבורות ההצחקה־ללא־הצדקה. השפה שלה היא כביסה צבעונית של אלף משלבים, תעלולים ופעלולים; סטנדרטי ו"עשוי כהלכתו" זה לא, אבל זה כל היופי. “הרצפה בוהקת, נוצצת. למה היא אף פעם לא מצליחה להנציץ ככה את הרצפה?".
הגיבורים שלה הם בני 50 פלוס־מינוס, כאלה שמתערבבים איתנו בשופרסל ובתור לכספומט. הנה המורה לפילאטיס הרווקה, והפסיכותרפיסטית הגרושה, והתסריטאית הלא ממש בכירה שנשואה שלא לגמרי באושר לסטנדאפיסט עבר (היא ניגשה אליו אחרי הופעה ונראתה לו כמו “פרח קפה", איזה ביטוי מקסים. “רוצה לשתות איתי משהו? יש לי מלא אדרנלין. ענתה כן. איי דו") שהיום נחשב ל"סוס מת". איזה ביטוי נורא.
עומר מן הסתם תרמה מניסיונה האישי לדמות האחרונה, שידעה פסגות של הצלחה ואז איכשהו הוקאה מתוך הברנז'ה ונשכחה על ידי הקהל ההפכפך והבוגדני. היא גם יודעת דבר או שניים על בן יחיד שחי בחו"ל ושהגעגועים אליו כמעט בלתי נסבלים (הספר מוקדש לבנה יונתן, שתקע יתד בגרמניה). אבל אין טעם ואין צורך לשחק במשחק הניחושים, כשמדובר ביוצרת שממילא חומקת מאז ומתמיד מכל אפשרות תיוג. עומר היא אומנית רב־תחומית במלוא מובן המושג. היא נמצאת כאן, שם ובכל מקום, ומפגינה ברק ומקוריות בכל תחום.
“לענת הדבש" (שם מצוין שקולע לאחדות הניגודים של החיים עצמם, שהם חרוסת ומרור בעת ובעונה אחת) מוגדר משום מה כנובלה, אבל הוא למעשה רומן שלם מאוד, שמצליח להקיף חיים שלמים ביריעה קצרה. שלוש חברות מבית ספר יסודי - למעשה שתי חברות ואחת שמשקיפה עליהן מחוץ למעגל - מתגלגלות במשעולי הזמן, כל אחת וצרותיה שלה. כולן נתקלות בדרך בגברים עם “עומק רגשי של שני סנטימטר, כמו מי שלולית", ומוקפות באנדרלמוסיה של ריחות וניחוחות - מזה המשכר של עוגת קינמון חמה מהתנור, זיכרון ילדות בלתי מחיק שהניב את “ריקוד ההתעלפות", ועד צחנת גוף דמיונית, שמקורה הקדמוני מתפענח באחת הסצינות העזות ביותר בספר.
יש כאן זוגות וגם זוגוש אחד - המצאה לשונית אחת מני רבות של עומר, שגם הונצחה בספרה “הקפריזה והזוגוש, מילון קומי לנשים ולגברים" - כלומר, זוג שהוא גוש, ואין כל אפשרות להידבר עצמאית עם אחת מצלעותיו, כי שם זה רק “נשמח אם תקפצו אלינו לקפה".
באחד הרגעים היפים ב"לענת הדבש", תנשמת זרה נותנת הופעת אורח. “ראש בצורת לב, עיניים ממתקי שוקולד, והיא הביטה בה במבט נפלא, הזיזה את הראש הצידה - ולבה התרחב והתרכך. איך זה? מה פתאום ביקור של תנשמת בדירה בתוך בניין בגבעתיים?". לדמות אחרת יש “צלופחים בבטן", וברור שהמחברת היא חד־ קרן. והלב מתרחב ומתרכך, בייחוד כשעומר מקבלת את הגיבורים שלה ב"זעם, צער ואהבה", והחמלה רבה אך לא מוגזמת (כשצריך להפוך כיסא גלגלים של נכה מעצבן, שיבקש עזרה “כמו ג'וק מרוסס", עושים גם את זה).
כשהייתי בתיכון קראתי רומן של אהוד בן־עזר שנקרא “השקט הנפשי". לא חזרתי אליו מאז, אבל אני זוכר עד היום שהיה בו משהו פלאי שכבש אותי, בתיאור חייהם ויחסיהם של כמה חברים שנראו לי אז קשישים (כשבפועל היו אולי בני 40). הספר ההוא לא זכה בזמנו לכבוד הראוי לו, אבל עובדה שקוראיו לא שכחו אותו. בן־עזר כתב גם ספר ששמו “ימים של לענה ודבש" (על המשוררת אסתר ראב), צירוף מקרים מוזר של החיים המשונים האלה. גם ב"לענת הדבש" של נולי עומר יש משהו פלאי, וכולי תקווה שיקבל את ההכרה המלאה שמגיעה לו. בכל מקרה יש חשש שכל מי שיקרא אותו יפצח בסיומו בריקוד ההתעלפות.