זה הסיפור של עמית מתתיה בקליפת אגוז. השירות בשייטת 13, ואפילו רק הגיהינום הנפרד של תהליך ההתקבלות אליה, ילווה אותו כל חייו. הוא יצא יחסית בזול, עשה אקזיט והקים משפחה, אבל המראות, הקולות ומכות הגורל שהסתחררו סביבו בשנים ההן ובעשורים שאחרי, לא ייתנו לו מנוח ולא יאפשרו לו אושר אמיתי גם כשהכל נראה טוב ואפילו מצוין על הנייר. הטראומה הצבאית נוכחת תמיד ואין לה כוונות ללכת לשום מקום. היא מוטמעת במחזור הדם שלו, והוא למד לחיות איתה אף על פי שאי אפשר ללמוד דבר כזה.
היצירה האוטוביוגרפית הייחודית שלו מורכבת משירים ומקטעי פרוזה קצרים, שנעים בין דוברים שונים ומתנחשלים בין זמנים, וכולם מרכיבים מציאות סיוטית כבר משלביה הראשוניים. הורים שלא ידעו להיות הורים, סמטאות דמיוניות (או לא) רוחשות זאבים רעבים שמחכים רק לו, תקופה בדרום אפריקה מוכת האפרטהייד וגם זיכרונות מהנאצים.
הוריו, שלא ראו אותו אף פעם באמת, “היו עסוקים בענייניהם, ולא הבחינו שבמקום ילד התפתח להם יצור מכונף שגופו להב המבתר בדומיה את השמיים, וליבו רימון העומד להתנפץ ברעם". הוא מרטיב במיטה עד גיל מאוחר יחסית, ומרטיב גם בצבא, “כי יודע כל לוחם בקומנדו הימי, שאין דבר מהנה יותר מגל החום שאופף אותך כשאתה משתין בחליפה באמצע אימון צלילה בחורף, בנמל הקישון למשל. שיגידו מה שיגידו".
מוזר לומר על “ראשן" המולטי־סגנוני ואדיר העוצמה שהוא “עוכר שלווה". והרי כל דפדוף מינימלי בעיתון הוא עוכר שלווה. כל כינוס משפחתי בחגים ובמועדים הוא עוכר שלווה. שלווה יש אולי רק להיידי בת ההרים בפסגות האלפים, או לגירית, לחפרפר, למר תחש, מר קרפד ועכברוש המים ב"הרוח בערבי הנחל". או לחיילים בבסיס ב"שלווה" של אבי קורן. ובכל זאת. ישנה השלווה העכורה של רובנו, כלומר אלה שלא היו “שם", בתופת שמתתיה מתאר, וזו של שורדי השייטת, שחלקם היו מעדיפים שלא לשרוד.
הספר מטיח מהלומות בקורא כפי שהחיים הטיחו מהלומות בכותב. קשה להתגונן מפניהן, קשה לנשום, ולטעמי השאפתנות הספרותית של מתתיה בספר ביכוריו נוטה להיות בעוכריו פה ושם, כשפואמה כמו “סלקציה" למשל אומרת הכל, וכל מה שנאמר אחריה נשמע או רפטטיבי או חיוור או שניהם. ועדיין, מי שימצא פרומיל מהאומץ שגייס מתתיה כדי להעלות על הדף את מסכת ייסוריו ואת קינת חייו, ייצא נשכר. ושלווה היא בכלל אובר־רייטד כנראה.
עם ילדות לא פשוטה ולא מתוקה כמו זו שהייתה למתתיה, אפשר לתהות מה היה קורה אילו השירות הצבאי שלו היה מעט (או הרבה) יותר קל. בסופו של דבר הוא המיט על עצמו את חורבנו במו ידיו כשבחר דווקא בשייטת 13, מכל תרחישי האימה הזמינים. מה היה עולה בגורלו של מי שהחיים לא הושיטו לו צנצנת מרמלדה מלכתחילה? התשובה - בספר אחר.
התרעות פיקוד העורף