אשכול נבו, “לב רעב", כנרת־זמורה דביר, 304 עמ'

בהתחלה נדמה בטעות שאשכול נבו שומר את הביקורת החברתית והפוליטית שלו למדינות זרות. פריז למשל היא “עיר לעשירים. את כל העניים זרקו לפרברים"; אפרטהייד? זה ביוהנסבורג, לא אצלנו, וברוס לי - הוא ולא אחר - תורם ציטוט ל"מחאה של הונג קונג". אה, אוקיי. בהונג קונג יש מחאה, אבל בישראל הכל דבש ועל מה כבר יש למחות? אל דאגה. עד מהרה תישמע אזעקת אמת, יהיה פיגוע בחיפה ויישמעו ניגונים כמו “בכל קבוצה של חברים יש אחד שמשלם את המחיר של לחיות בארץ הפסיכית הזאת". הארץ הפסיכית הזאת במובן ישראל. נבו לא מהסס לפרט את תג המחיר של החיים בה. בסיפור הטוב ביותר בקובץ, “אחרי השקיעה", העניים שנזרקים לפרברים בעל כורחם - החיים עצמם זורקים אותם לשם, למה שמכונה ה"פריפריה" - הם כבר עניי עירנו ולא עניי פריז.

על ניו יורק אומר מישהו בסיפור (בואכה נובלה) המעולה “סימנים כחולים": “ככה תהיה לך עיר מקלט כשהפרויקט הציוני יגיע לקצו". ואחת מגיבורות “סימנים כחולים" נקראת שקמה. שם שמצלצל פחות מאקראי בימים אלה ממש. המחאה, זו שבה"א הידיעה, של קפלן והלאה, מככבת מפורשות בסיפור “כמו מים", שבו מרחיבה המספרת בעניין ההוא של ברוס לי: “ניסינו באותה שבת לשאוב השראה מההפגנות בהונג קונג ולהיות ‘כמו מים', כלומר לא להתעמת עם המשטרה אלא לזרום לצדדים כל פעם שאנחנו נתקלים בה". “גם אם ננצח את הקרב הזה", אומר בעלה, “המקום הזה אבוד". אומר ומיד אחרי שהיא מתפללת לעצמה “רק שלא יגיד את המילה דמוגרפיה" הוא כמובן אומר את המילה דמוגרפיה וגם מדבר על הדרכון הפורטוגלי שלו.

תמהוני אחד מוזכר ב"סימנים כחולים" כמי שהקים מפלגה שנקראת “אחריות" (האותיות בקלפי: אח), וסיסמתה: “הצבע אחריות כי כל אחד צריך להיות אחראי לעצמו". אשכול נבו נעשה זה מכבר לשלמה ארצי של הספרות הישראלית העכשווית, כלומר מדורת השבט (“שבט" היא מילה שחוזרת שוב ושוב בסיפור “כמה שפחות דרמה"), ואף שהוא עושה לביתו ומצליח גם במדינות אחרות (הסיפור “פעמונים" כאילו מוקדש לקהל האוהד שלו באיטליה), או דווקא בגלל זה, הוא כנראה מבין שעם המעמד באה אחריות, ומרגיש צורך להיות אחראי לא רק לעצמו, ולדברר גם את המדינה שלו. אבל נבו הוא פחות דובר פוליטי ויותר מתעד הסאחיות הישראלית. זה בולט גם בסיפור שבו ניצול פיגוע בעל עין אחת (ב"החומר של דנדן") נאלץ לסחור בקנאביס הרפואי שלו כי הקצבה מביטוח לאומי לא מספיקה כדי לקיים אותו, ואז חברו הסאחי פועל בניגוד להגדרה המקורית של המונח, ועושה סמים.

נבו נדרש למונח המפורש רק פעם אחת, כשמישהו כותב למישהי “הקדשה סאחית" על קובץ הסיפורים של מירנדה ג'ולי “אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך". אבל שיהיה בהצלחה למתרגמיו בעולם (לפי הקומוניקט הוא תורגם עד כה ל־14 שפות) עם רפרטואר היקום הסאחי שכולל, לא לפי סדר החשיבות, בילוי בקאנטרי של מודיעין־מכבים־רעות, חוגי קפוארה, קרטה והתעמלות אומנותית, בעיקר לילדים ששמם עילי ועומר ושי הבת; קניות ברמי לוי, דייט ב"בנדיקט" עד שש בבוקר (מי יושב ב"בנדיקט" עד שש בבוקר? זה שיא עולמי חדש בסאחיות); בושם פאקו־רבאן; סדנת צילום אצל זיו קורן, ו"השקשוקה שאחרי והסיגריה שאחרי השקשוקה שאחרי" (הדמויות בעיקר “שוכבות", לא מזדיינות או משתגלות או מתעלסות או מפרקות זו את זו, ומקסימום מישהי “מאהבת את הצורה" למישהו. אבל סאחים רק שוכבים. כנראה); הם עושים בינג'ים נוסטלגיים של “עניין של זמן", מפנטזים (בהקשר אחר) על שרון חזיז, הם שותים בירה ב"בר של הסטודנטים בברודצקי" (מגה־סאחי), ושומעים או מדברים על מני בגר, אתניקס, גרי אקשטיין, “אפרת משהו" (אפרת גוש או בן צור), עמיר לב ב"בארבי", טיפקס ב"צוללת" (מועדון הצוללת הצהובה בירושלים) ו"החורבה" בעיר התחתית של חיפה, טרום השתלטות ההאוס ולפני שהיה צריך להתחנן בפני הדי־ג'יי שינגן את “נו דיגיטי" של ד"ר דרה.

נבו הוא הגרסה הספרותית של גלגלצ או FM88 של פעם, שגם מופיע בשמו. הוא הקונצנזוס, הוא המרכז, הוא הצמר גפן המתוק בלונה פארק הישראלי. זה לגיטימי לחלוטין כמובן, ואישית נהניתי מהקובץ הזה יותר מקובץ הסיפורים הקודם (והמהנה) שלו, “גבר נכנס בפרדס", ושמחתי להעביר זמן עם רוב הדמויות שלו. הסיפורים אינם אחידים ברמתם, ונדמה שהשוונג של הספר נעצר ונחלש דווקא לקראת סופו, אבל חלקם נהדרים ממש, ודווקא “לימונדה" שזכה בפרס או. הנרי הוא קצת גימיקי מדי לטעמי.

אבל הנועזות־לכאורה של הסיפור רק מדגישה את הנטייה של נבו לדגדג פרובוקציות אבל לא לצלול לתוכן באמת. אחת הדמויות רומזת שיש לה “סטיות", אבל סטיות לא תמצאו פה. מי שירצה יזהה נימה הומו־אירוטית דקה בתוך כל ה"גבר" וה"אחי" ומשחקי הטניס והסקווש המיוזעים של החבר'ה, בעיקר כשמישהו קורא למישהו אחר “חטוב", והמישהו האחר חושב שהגוף של אחותו של המישהו הראשון, שאליה הוא נמשך ואיתה הוא שוכב (ולא מזדיין), דומה לגוף של אחיה. קינקי? כמעט. אבל לא באמת. אישה שמפגינה אלימות פיזית כלפי גבר (בסיפור “אפס סובלנות"), בניגוד למתכונת ההפוכה והמוכרת יותר? נוגע בסכנה, אבל לא עד הסוף. לא כמו מירנדה ג'ולי, למשל.

“משפחה היא אזור אסון", מכריזה איזו דמות, אבל אין סכנה אמיתית בסיפורים של נבו. אם כבר, אמירות כאלה הן רק המחשה של חולשה אחרת שלו: מפורשות יתר. כמעט הכל מאויית לקוראים כאילו מישהו לא סומך עליהם שיבינו או ינסחו בעצמם את הסאב־טקסט. הכל משתנה, הכל שברירי, אומרת מישהי, כמו פרשנית חיצונית שאין בה צורך. אפילו ציור העטיפה מפורש מדי, באופן כמעט ילדותי. למה לצייר לב בספר ששמו “לב רעב"? למה לא ללכת נגד המובן מאליו ולחתור תחתיו? ואפרופו סאב־טקסט. לפעמים פשוט אין, ומה שרואים זה כל מה שיש. חצילים בטחינה הם רק חצילים בטחינה. וקבבוני טלה בחתונה ישראלית הם רק קבבוני טלה.

גם עידון יתר אין טעם לחפש פה. ואם הלב רעב לקצת יותר, שירעב. וכשכפתור עליון בחולצה נפתח ועושה בעיות, נבו מודיע מראש שיהיו בעיות. חבל. החוזקה של סיפור כמו “סימנים כחולים" מתחילה כבר בשמו, כשהסימנים הכחולים מתבררים כאחרים מאלה שחשבנו (או חששנו) שיהיו, וממשיכה עד לסוף הפתוח והמסקרן. חבל שאין יותר הפתעות כאלה.

אבל ככה זה בגלגלצ. אסור להפריע לאוזן. אסור להכביד על המוח. “קשה לי עם סיפורים קצרים", טוענת מישהי ב"כמו מים", אבל אלה של נבו מחליקים בגרון בקלילות. קריאה תובענית מאתגרת, או מוזיקה קצת יותר מורכבת או צורבת, חפשו בבקשה במקום אחר.

אין, פשוט אין, יותר סאחי מההצגה “סליפ נו מור" שמופיעה בסיפור “זה יקרה הלילה". מדובר על מלכודת תיירים מובהקת בניו יורק, שלכדה בעיקר תיירים ישראלים. האירוע הזה מבוסס כביכול על “מקבת", והוא נועד לשונאי תיאטרון שרוצים להגיד, או להרגיש, שראו תיאטרון, ועוד שייקספיר, בלי שבאמת יראו תיאטרון, אלא רק חבילה מאחזת עיניים של טריקים, שטיקים וקוריוזים.

אשכול נבו מציע יותר מזה, וכישרונו אינו מוטל בספק. ובכל זאת, לקרוא אותו זה לא לקרוא את שייקספיר, ואפילו לא את אליס מונרו, גם אם קוראיו היו רוצים להאמין שכן. אבל הוא מביא שונאי קריאה לקרוא, וייתכן שאין הישג גדול מזה. 

"לב רעב": הפיצוח הסאחי של אשכול נבו