"תמיד כתבתי סיפורים למגירה, אבל בעבודתי ככותב דרמטי התרכזתי בטלוויזיה ותיאטרון", אומר להב. ראשיתו והתהוותו של הספר בסיפורים קצרים ("לא פוסטים") שמפרסם להב בשנים האחרונות בעמוד הפייסבוק שלו, עד שיום אחד הגיעה ההצעה מהוליווד הרחוקה. חברו הטוב יוץ גינזברג, שעבר להוליווד לעשות סרטים והוא גם בעל הוצאת ספרים שמוכרת בכל ספרים העולם, האיץ בו לקבץ את הסיפורים ולהוציא אותם לאור. "אלה סיפורים מז'אנר הסוריאליזם והריאליזם הפנטסטי, סטייל מראקס. הם גם מצחיקים, אני מקווה", מתאר להב.
שם הספר "הפיצוציה שהשתגעה" לדברי הכותב, שואב את השראתו מהמינימרקט שפועל בסמוך לביתו בגבעתיים. "המקום הוא מעין שילוב של מינימרקט ופיצוציה. נשמעים כאן קולות של פיצוציה וקורים בה דברים מוזרים, שמתחילים נורמליים ונהיים לא נורמליים. אבל בשביל זה צריך לקרוא את הספר" , הוא אומר, אך מתרצה וקורא באוזני את אחד הסיפורים הקצרים במיוחד:
"המילים הנרדפות"
הסתכנתי בחיסולי וחיסול כל משפחתי באם אתפס נותן להן מחסה, אבל תחושת הצדק בערה בי. אם הן ייתפסו חלילה, הן יובלו למחנות ריכוז שנקראים "מחנות חינוך מחדש", שם הם יהפכו את כושי לאפרו-אמריקאי, את פרענק לביביסט, את פייגלע ללהטב"ק ואת "מותק תעשי לי קפה" לשנתיים בכלא.
המילה הכי נרדפת הייתה 'מצחיק'. ירו עליה מכל הכיוונים, היא הגיעה אלי גוססת. אמרתי לה: 'גוססים, אה?' ולפני שהספיקה לצחוק היא מתה".
"הרעיון של הסיפור מתמקד כמובן בפולטיקלי קורקט המסרס את חופש הדיבור. זו תופעה נוראית שמפריעה לי ולכל כותב", הוא אומר. "את ודאי זוכרת את ההופעה של אסי כהן שבדמותו כ'שאולי' מ'ארץ נהדרת', ירד על הטבעונים ומיד קמה מהומת אלוהים באולם. הוא כמעט הוצא להורג, בסוף חננו אותו והוא הורד מהבמה כעבור כמה דקות, בטענה שהבדיחות שלו פוגעניות", מזכיר להב.
גם בימים אלה של מלחמה קשה, להב, סאטריקן או סופר, אינו מאמין בצנזורה, כל שכן בצנזורה עצמית. "הומור, סאטירה ואמנות הם אקט של הישרדות. זו נשמת אפנו. אני לא מאמין במשפט ההוא 'כשהתותחים רועמים המוזות שותקות'. ממש להיפך. אנחנו נלחמים על האנושיות, בתוך חוסר האנושיות של המלחמה צריך להתעקש על האנושיות".
"אני מודע לתפיסה הרווחת כאילו כתיבת סיפור קצר תובענית וקשה יותר מאשר כתיבת רומן. אני מעריץ סופרים שכותבים ספר בן מאות עמודים, זה פנטסטי. לי אין אורך רוח וסבלנות הנדרשים לכתיבה כזאת, עם בניה של תולדות חיים וסיפורים משתלבים. וואלה, זה גדול עלי".
יוני להב, 66, נשוי לג'ני אב לבן ולבת, נולד בירושלים בשכונת רחביה, בוגר הגימנסיה. אביו אפרים להב, שימש במשך שנים ארוכות כעורך הראשי של מחלקת החדשות בקול ישראל. "בית הורי היה בית פוליטי, אבי היה ליברל ואמא מפ"מניקית סוציאליסטית. זה היה בית שהחדיר בי מגיל צעיר את רעל התקשורת החדשות והפוליטיקה", הוא משתף.
באזכורים מהביוגרפיה שלו המופיעים על גב ספרו, נכתב בין היתר, שהוא זכה ב"פרס הנוסע המתמיד בקו 64 וכמעט עבר שלב ב'כוכב נולד'".
להב, שמלמד כיום ב"בית הספר למשחק ובידור של ענת ברזילי", לימד במשך למעלה משני עשורים במכללת "ספיר" בפאתי שדרות. "כל שבוע הייתי מגיע ללמד ב'ספיר'. אני מכיר היטב את הנופים שחרבו, את שדרות ואת הקיבוצים. רבים מהסטודנטים שלי גרו בעוטף. אני יודע חלקית מה עובר עליהם. היה לי גם בן משפחה שנהרג באירועי השבעה באוקטובר. אבל יש גבול כמה אני מסוגל להיחשף לזוועה הזאת, ולכן אני לא רואה אף פריים בטלוויזיה המתעד את האירועים. אני לא מסוגל גם לראות גם את החורבן בעזה, את כל הילדים ההרוגים. זה טו מאצ'. זה טראומתי והופך את הלב, הכי לא בריא לנפש".
עשורים חלפו מאז היה יוני להב ה'סייד קיק' של גיא מרוז, בתוכנית הסאטירה והנונסס "נייס גיא" ששודרה בתחילת שנות ה-90' בערוץ 2 הנסיוני, כשלהב התמיד בכל תוכנית עם האמירה הקבועה: "יש לי זקפה שקשה לתאר. רוצה לראות?".
מחר, יום חמישי (29.2) ב-20:30 ינחה גיא מרוז את ערב השקת הספר "הפיצוציה שהשתגעה" של חברו ושותפו ליצירה, שיתקיים בתיאטרון "הסמטה" (במעונו הזמני: קאנטרי גורן גולדשטיין, חנה מרון 2, תל אביב). ישתתפו ויקראו סיפורים מהספר ענת ברזילי, משה פרסטר, צחי גראד שלום שמואלוב ואודי בן סעדיה, ובמקביל יושרו וינוגנו שירים מתוך "התקליט" שנוצר ברוח הספר למילותיו של יוני להב ולחניו של יובל חבקין בביצועם של גיל אלון, ברוניה בר יובל חבקין.
התרעות פיקוד העורף