״אין דבר שמחדד יותר את התבונה מחשד בוער, אין דבר שמפתח את כל האפשרויות באינטלקט לא בשל יותר מעקבות שמובילים אל החושך. לפעמים רק דלת יחידה ודקה מפרידה ילדים מן העולם שאותו אנחנו מכנים הממשי, ומשב רוח מקרי פותח אותה לפניהם״.

המשפט זה — שלקוח מאמצע שיאה של הנובלה ״סוד בוער״ מאת שטפן צווייג בתרגום החדש לעברית בהוצאת ׳תשע נשמות׳ - הוא לא סתם צרור מילים להתענג עליו.

מעבר לזה שהוא ממצה היטב את הכתיבה המיסתורית, הערפילית והכמוסה של צווייג , שמיטיבה כתמיד לחדור שכבה אחת תחת מעללי הנפש, הוא חושף במדויק את המניע האימתני- העוצמתי שאוחז בדמות המככבת בטריו הדיסהרמוני שבסיפור הזה.

העלילה נפתחת בנסיעתו של ברון מכובד שבא להשתקע בבית מלון בעיירה קטנה באוסטריה.

בעת שיטוטיו במלון עיניו צדות אישה נאה למראה (שמתבררת לאחר זמן קצר כאשת איש), אחריה הוא מחליט לחזר. כשהוא נתקל בילדה הצעיר של האישה, אדגר, הברון משתמש בו כאמצעי להשגת המטרה- האם. אדגר הצעיר והבודד שמתאכסן במלון עם אימו ואביו מפאת חוליו, זוכה בשיחותיו עם הברון לתשומת לב ייחודית וחד פעמית, שהיא התגלמות מטא-אלוהית עבורו. אט אט כשהאם מצטרפת לשיחותיהם, דוחקים השניים בצלע השלישית הטורדנית להרפתקת האהבים שלהם. אדגר חש מנודה וממיר במהירות את רוך וחדוות הנעורים שלו בגחמות, שתיקות מתגרות, חיוכים זדוניים ובילוש אחרי הברון ואימו, כשבלוז העניין עומד חשדו שהשניים חובקים סוד גדול העומד לרשותם בלבד. ברגע מתפרץ האם והברון נהפכים עבורו לנבלים, רמאים ושקרנים.

האם שמבחינה בתפנית הדרמטית בנימוסי בנה נוזפת בילדה, נועלת אותו בחדרו, אך בחופזה חסרת מעצורים האוטוסטרדה הזאת נשברת. תגרה אלימה מביאה את הברון לעזוב את בית המלון ואת אדגר הנער לעוט לחוף מבטחים. ספויילר: זה נגמר בטוב.

כביכול צווייג לא מחדש לנו. כבר ראינו סיפורים שבהם גורם שלישי מנוצל כאמצעי מקדם לדינמיקה ויחסים פוטנציאליים, כמו ב״הגברת עם הכלבלב״ של צ׳כוב, וקוראי נובלות צווייג הוותיקים כבר יכולים לזהות במקרה הפרטי הנ״ל את מוטיב החופשה שבעורפו נרקמת העלילה, חוזר בשנית.

ובכל זאת, למרבה הפליאה הסיפור הזה אינו נחתם בבגידה או במוות, אלא בתאוות חיים רב-גונית לא יודעת שובע. לא מדובר בהתהוללות מופרעת או להיקלעות חוזרת להרפתקה סוערת כמו של האם והברון, אלא בגילוי החיים האמיתיים עצמם- אולי הסוד הכי גדול שלאדגר, ילד התפנוקים שאחוריו שקעו עמוק במרבץ הנוחיות, נותר לגלות.

הגילוי הפעוט והנשגב באותה נשימה של עלייה לרכבת במחיר שש קרונות, בהייה בנופים חולפים ומתחלפים צפייה בפועלים איטלקיים מחוספסי ידיים וישיבה בודדת בפארק לא מוכר ,שהתגלו לאדגר הודות לבריחה הלא צפויה שלו מן המלון, מבהירים לאדגר שהחיים שהכיר הם רק מלבוש אחד במלתחה הבלתי נגמרת של החיים.

מה שהתחיל והתפתח כמעט לטרגדיה, בה האם איבדה את תפקידה כאם מקריבה החיה את גורל ילדיה, והמירה אותו במימוש הווייתה כאישה רווית תשוקות, נגמר בהארה בריאה ויפהפייה על מציאות מפוכחת, בלישה ועיצוב אישיותיים מחדש ובשכיכת הדו קרב התוסס בין הגבריות לילדיות.

חילוף התפקידים הזה, שבו אדגר הופך לאב והאם מתרפקת ומגמגמת בחיק ילדות, נגדע בזמנו ומנציח את התקרית בבית המלון כנס משפחתי מאחד.

161 העמודים ביצירה הזאת נסים במהירות, ולא רק בשל מיעוטם, אלא בעיקר בשל התחושה המדומה של להבת אש עולה-יורדת תחת כל ההתרחשויות.

מלבד שבירת הציפיות והמוסכמות בפן העלילתי, ניתן יהיה למצוא ביצירה הזאת פניני ספרות של ממש, כמו במשפט: ״זה היה הבכי האחרון של ילדותו, הבכי הפראי האחרון, בפעם האחרונה נכנע כניעה נשית לתענוג שבדמעות״ או בתיאור נוף סתמי: ״הנוף הפתוח, שהרוח הרטובה טאטאה את רקעיו, התפרש עתה שוב, מבהיק בנקיונו״.

דוגמאות שכאלה ועוד רבות כמותן מראות לנו שוב ושוב( בנובלה הנוכחית של צווייג ובעוד משאר כתביו) כי הפרטים והחוויות הפשוטים ביותר יכולים אף הם לעטות מורכבות ולהיפך. זאת הייתה החכמה הפילוסופית של פיקאסו וגם של ׳Apple’, אבל כשהיא באה לידי ביטוי ברובד המילולי- ספרותי, שהספיק להפוך לכר לשחיטת פרות קדושות, זה מוערך עוד יותר.

"סוד בוער" מגלה לנו דרך אילו משקפיים ילדים מסתכלים על עולם המבוגרים

שטפן צוויג חוזר על המוטיבים והטכניקות המוכרים שלו בנובלה חדשה היוצאת כעת בתרגומה לעברית, אך מצליח לפתל את הקורא ברכבת הרים שמסתיימת טוב מהמצופה