"השירה היא הקיום שלי ובעיניי היא פסגת האמנות, שהייתי רוצה שכמה שיותר ייהנו מיופייה. יש בה צליליות, מראה של מקום, משמעות, מסר ובשורה, אם כי לבשורה יכולות להיות גם פנים אחרות".
דברים אלה השמיע בראיון לפני 14 שנה בחלקת אלוהים הקטנה שלו בקיבוץ בארי המשורר אנדד אלדן עם הופעת ספר שיריו "באורו זורם הפרי בעורי". בפסטורלה דאז, כשאיש לא העז לנבא את זוועות ה-7 באוקטובר, פתח המשורר צוהר אל עולמו. בגיל 86, חייכן ושזוף משנים רבות של עבודה חקלאית, היה אז אלדן במיטבו, כשלצידו כתמיד רעייתו, שרי, אשת ספרות גם היא. בהסתערות בני הבליעל מהחמאס על קיבוצם תוך כדי הפגנת תושייה עילאית היא הצילה את חייהם.
עתה, במלאת לאלדן 100 שנה ולקראת טקס הענקת פרסי אקו"ם, באחד באוקטובר, שבו יוענק לו פרס מיוחד מטעם דירקטוריון האגודה, להלן קטעים מהכתבה ההיא.
"כששואלים את המשורר הוותיק אנדד אלדן אם גם בעולמנו החומרני והמשתכלל מיום ליום יש עדיין מקום לשירה, אלדן איננו מגלה ולו שמץ של היסוס באומרו: "דווקא עכשיו, נוכח כל חידושי הזמן, כולל כל מיני מכונות ומשונות על רעשיהו, מתבלט קולה של השירה, שהוא קולה היחיד של הדממה".
כך תיארתי אותו: "הוא שזוף כפי שיכול להיות רק מי שנצרב בלהט השמש תוך כדי עבודה נלהבת בשדה, או בטיולים ברגל, נלהבים לא פחות, לאורכה ולרוחבה של המדינה. אני שותה שמש באהבה והיא מעניקה לי מהחיות שלה ונכנסת לשירים שאני כותב".
"אלדן איש של אסוסיאציות. כשציטטתי בפניו את דברי טשרניחובסקי, כי "האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו", הוא ניצת באחת והפליג אל מחוזות-ילדותו: "יום אחד הופיע טשרניחובסקי בקיבוץ שלי, חפצי-בה. הוא בא לחדר האוכל של חברת הילדים, התיישב מול החלון שממנו נשקף הגלבוע במלוא קומתו ואמר לנו, ילדי המשק - 'אתם כולכם תהיו משוררים".
"ככל ששירתו של אלדן צברית-שורשית, הוא לא נולד כאן. אברהם בלייברג, כפי שנקרא במקור, עלה ב-30' עם משפחתו בהיותו בן שש. ואני, שהייתי בן שש בהגיענו אליו, נהפכתי מיד לצבר. חברת הילדים שלנו הייתה מעין רפובליקה עצמאית בנוסח 'הפואמה הפדגוגית' של מקרנקו. היו לנו חדר-אוכל וגן-ירק משלנו, גם קיימנו אסיפות רק של חברת הילדים. בינינו היה נתן יונתן, שבאותו זמן כתב את פזמוניו הראשונים ואני זוכר אותו מאז כיפה הבלורית והתואר.
"היינו ילדי-טבע. המורים שלנו, ובראשם מורה כרמי שהערצתי, אהבו לטייל יותר מאשר ללמד והגענו איתם עד לבנון. בקיבוץ עזרתי לאבי, שהיה רפתן במשק".
אלדן כתב שירה כבר אז, ריכז בשליחות התנועה את הנוער העובד בחיפה, התגייס לפלמ"ח, עסק בסיירות. בהמשך נשלח מטעם הקיבוץ המאוחד למחנות העקורים בגרמניה והיה מעורב ב"בריחה" באירופה. עם שובו ארצה, חזר לפעילות בנוער העובד וארגן מטעם ההסתדרות שביתות עם נחמיה רבין, אביו של ראש הממשלה לעתיד.
אגב כך הפך מאברהם (אברומה) בלייברג לאנדד (א' בפתח, נ' וד' קמוצות ) אלדן (א' בסגול). "אנדד בא רסיטה העבריתמאהבת הנדודים שלי ואלדן בא מהמחשבה, שאלוהים דן ושופט כל אחד מאיתנו", הסביר.
באוניברסיטה העברית הוא היה מתלמידי לאה גולדברג ושם הכיר את שרי, זוגתו. "אנדד תפס אותי לאסו וטען שלא יחזור בלעדיי לחפצי-בה", סיפרה בהומור. "בהשפעתו הפכתי משרה לשרי".
"שרי היא הגנרל שלי", כך הוא הציג אותה. היא פרצה בצחוק לאמור: "גנרל? - אני ה...גיישה שלך; עושה את כל עבודות הבית".
ב-60' הם עברו עם בתם הבכורה, אשכר, לבארי. "חיפשנו קיבוץ צעיר", הסביר. "מהקיבוץ המאוחד הציעו לנו לעבור לשפיים וכאלה. אבל התעקשנו על קיבוץ צעיר יותר, שבו רמת-חיים נמוכה יותר מאשר בחפצי-בה. כיום, נראה שעשינו עסק טוב, גם אם עברנו את הקאסמים שנורו מרצועת עזה".
בבארי, הקיבוץ שנקרא על שם ברל כצנלסון, הורה אלדן בתיכון ספרות ותנ"ך, גם היה סדרן-עבודה והרבה לכתוב לחגי המשק, ש"מהם נשאר מעט מאוד", הוא קובל. "גם כשחוגגים אותם, כולם נתונים לטלוויזיה והרמה - בהתאם".
"כיום, אני פנסיונר", העיד. "אני לא קם בבוקר כדי לחרוש ולזרוע, גם לא יוצא לעבוד בדפוס, אלא חי לי סביב השירים שלי. בערב אני אוכל בחדר האוכל כדי לראות פנים אחרות".
אלדן נמנע מלערב פוליטיקה בשירתו. "זאת איננה דרכי", הבהיר. "אם כבר, אז לכתוב נגד העוני, נגד הניצול ונגד העושק. אם זו כתיבה פוליטית, אז אני כן מערב פוליטיקה בשיריי...".
התרעות פיקוד העורף