בבוקר ההוא אל־איי הייתה חומר ששואף להתפשט במאוזן. קו הרקיע בקושי נגע בשמיים, והעננים חלפו בקצב אחיד של מסוע בשדה התעופה. גם אדי ביקש להתפרשֹ ככה. הוא צף בבריכת הטורקיז שטוח ומאוזן, עיניו עצומות תחת משקפי רייבּאן שחורים, אוזניו אטומות באֵיירפּוֹדס. פרט לשני האביזרים האלה הוא היה עירום. גפיו הצעירים נמתחו על פני המים. כמה זמן אפשר לצוף על הגב בעיניים עצומות? שעה? חמש שעות? יממה? אולי הוא ישבור שיא גינס? ואולי כבר שבר. ידוע שרבים משיאי גינס הגדולים ביותר מעולם לא תועדו. מישהו חייב לעשות עם זה משהו!
אולי אפליקציה שמדרבנת אנשים לשבור שיאים בשידור, בלייב? מי לא ירצה לעקוב אחרי כפר שלם בהודו שמתמסר בביצת תרנגולת אחת במשך שנה שלמה? או אחרי הכומר מאטלנטה שמלמד את הכלב שלו לשיר במקהלת גוספל? מי יוכל להסיר את עיניו מהנערה הצרפתייה שמושחת אלף ואחת שכבות של שפתון נוזלי? בזבוז נוראי, חשב. כמה מאמצים והצלחות יורדים בכל יום לטמיון בלי שקיבלו איזה רגע של... של מה בעצם? המילה "תהילה" נדמתה לו שגויה. שיר אחד הסתיים, ורגע לפני שהבא אחריו התחיל להתנגן אדי שמע סירנות שורקות ממרחק.
אחריהן יגיעו המסוקים של המשטרה ורשתות החדשות המקומיות. הוא לא פחד. אדי הכיר היטב את שירת המרדפים המשטרתיים. בעוד רגע יללות הצופרים ינוחו על הביט הקצוב של הפרופלורים. להבים חדים יחתכו את שמי אל־איי ויעשו בה סדר. כביכול הפשיעה היא זו שהעלתה את המסוקים אל שמי העיר, אבל אדי לא קנה את זה. חייבת להיות סיבה נסתרת לכך שבכל יום ויום קוצצים להבים שחורים את האוויר החם שעולה למעלה. אולי כדי שתישאר מאוזנת ונינוחה עיר כזאת מוכרחה שיהיה לה צי של מסוקים.
בזמן האחרון אדי חשב על מין ועל מוות. הוא חשב על נשים ואז על גברים, על מין איתם, על מין ביניהם, הוא הרג אותם והקים אותם לתחייה, קצר וחיבר איברים בשעמום, ולא שלא היה לו את מי לשאול שאלות, בטח שהיה, יועצת בית הספר הפצירה בו שידבר איתה, ואם לא נוח לו איתה אין שום בעיה, היא תשמח להעביר אותו לקולגה, מישהו מצוין, כי היא יודעת שלמרות מה שאומרים היום, וחסר לו שיצטט אותה, לפעמים למגדר עוד יש משמעות. אבל אדי לא רצה לשאול אף אחד כלום. הוא ידע הכול לבד. וידע גם לשמור דברים בסוד. למשל את עִברי.
שניהם הסתירו את התוכנית, וכך גילו ששניהם טובים בהסתרות. ומה עוד משותף להם, מלבד העובדה שבכל העולם הגדול איש פרט לשניהם לא יודע על הפגישה המתוכננת, לא בישראל ולא בקליפורניה ולא בכל הארצות והימים שבין לבין? במשך שבועות תכננו תוכניות. במשך שבועות ידעו על המפגש המתקרב, ידעו מבוקר ועד לילה, ולפעמים גם בחלום. חצי עיר אפשר היה לסנוור בידיעה ששכנה בתוך אדי, ומזל שהעיר רחוקה מעיניו של כל מי שהמפגש עשוי לעניין אותו.
השחקן נסע לרפובליקה הדומיניקנית. צילומים לסרט או לסדרה או אולי לפרסומת, אדי לא עקב אחרי הנסיעות האלה. מה זה משנה מה הוא עושה שם, ועם מי. באמת עדיף לא לדעת. אילנה יצאה כבר בצהריים, והבית יהיה ריק מאנשים עד יום שני. אדי ביקש ממנה שתלך. למאיה הייתה תחרות קראטה בבֶּרבֶּנק, ואם היא שוב תבריז לה, כך אמר לאילנה, זה הוא שיחטוף מכות. בכל יום אחר היה מחפש סיבות לעצבן את מאיה, להצעיד אותה במעלה מדרגות השיש לחדר שלו, שם תקרא לו תינוק מגודל, תזרוק עליו חפצים, תנעץ לו אגרופים חדים בכתפיים, מה זה משנה, כל עוד היא נוגעת בו. בכל יום אחר הוא היה מדמיין את מאיה שם איתו, אבל בסוף השבוע הזה אין לה מקום בבית, ובטח שלא לאימא שלה,
שהשחקן שכר בתור מנהלת משק בית עוד כשאדי היה תינוק, ולכן היא מכירה אותו מאז שהיה בחיתולים. על פי טופס אקסל ארוך שהעבירה לו מאיה פעם במייל רשמי, אדי בילה עם אימא שלה, במצטבר, הרבה יותר שעות ממנה. ״משלמים לה בשביל לאהוב אותך״, מאיה הטיחה בו כמה פעמים. היא חשבה שזה יכאב לו לפחות כמו האגרופים, אבל אדי חשב: נו? כולם משלמים בשביל אהבה. ככה זה העולם.
מאיה חשבה שאדי גנב לה את אימא שלה, ויכול להיות שזה גם מה שעברי חשב, שגם את אימא שלו הוא גנב, אבל לאדי לא הייתה אימא אפילו ליום אחד בחיים. אילו היה גנב־אימהות, בטח אפשר היה לסרוק את הבית ולמצוא משהו, לא? איזה בדל של אימא? ואולי דווקא לא. ההומלסים שחוטפים תיקים בטיילת בוֶוניס ביץ׳, זה לא שהאוהלים המסריחים שלהם מלאים אחר כך בתיקים.
עברי עומד להגיע ולהתארח בבית הגדול שעל הגבעה, והם ידברו עברית. אדי לא השתגע על העברית שבפיו, כשדיבר עברית הרגיש מגושם, בערך כמו בחליפת בר המצווה מלפני שנתיים. אלא שעברי הצהיר שהאנגלית שלו גרועה, והתכתובות התנהלו בהיבריש פונטי.
Ani ba batisa shel eser, az betach ani agia sviv achat?
השעה הייתה רבע לאחת, ואדי היה מוכן. הוא שכב על הספה הגדולה, עם הטלפון. הוא לבש חולצת טי לבנה, חדשה מהשקית, ג׳ינס עד הברך ונעלי סניקרס בצבע לבן משיתוף הפעולה האחרון של ניו באלאנס ודיסטריקט ויז׳ן. אתה תמיד נועל נעליים בבית? שאל את עצמו, והחליט שכן. הוא המשיך להביט סביב בעיניים של זר כדי להבין אם יש בבית משהו מביך שידרוש הסברים, התנצלויות. עיניו נפלו על פסלון האוסקר. הוא נראה לו פתאום פורנוגרפי. האור נצץ על גוף הזהב הגברי החלק. אדי קם וכיבה את התאורה הפנימית של ארונית הפרסים. השאר נראה די רגיל, בעצם. היו להם מעט חפצים והרבה מרחב. שלא כמו בבתים אחרים, לא היו דברים ללא מקום. לא מטבעות או מסטיקים, פקקי עטים או סוללות. זה מפני שהשחקן חוטף מיגרנות משמונצעס.
עד לאחרונה אדי חשב ששמונצעס זו מילה גרמנית לרכיב נסתר ומסוכן שמסתתר בחפצים, כמו קרדית האבק או החלקיקים הסרטניים שבנייר טואלט מולבן ובפלסטיק נצמד, ולכן חשוב לשמור חפצים במקומות סגורים, כדי שהשמונצעס לא יתפזרו. כל התלתלים והשרשראות והפרחים על השמלה של אילנה רעדו מצחוק כשגילתה שככה חשב, והוא אילץ אותה להישבע בחיים של מאיה שלא תספר לשחקן לעולם. היא הבטיחה, בכל זאת תפקידה היה לסדר אחרי שניהם, לא לעשות להם בלגן. ״אוי, אדי״, ליטפה את כתפו, ״חבל, זה יצחיק אותו!״ אדי לא רצה להצחיק את השחקן. ובטח שלא על חשבונו. הוא רצה שיראה בו גבר צעיר שמבין את העולם, שבקרוב אפשר לקנות לו קטנוע, או לשלוח אותו לבדו לביקור בישראל.
הוא חזר לספה. זאת הפעם הראשונה שאירח בעצמו. כשבאו אליו חברים, בדרך כלל אילנה הציעה להם אוכל ומשקאות, או שהכניסה על דעת עצמה חטיפים על טסי מתכת מרוקעת ואספה אותם אחרי שהתרוקנו. חבריו של אדי ידעו לפתוח את המקרר בעצמם, וידעו גם להזמין אוכל באפליקציה. ועוד דברים נהגו להזמין, והלכו להיפגש עם השליח בחוץ, מעבר לשער החשמלי, כדי שאילנה והשחקן לא יראו. לפעמים השחקן היה מתפרץ לחדר, מנסה לדבר איתם, מתיישב על קצות הרהיטים, מתבונן במשחקי הווידיאו, משמיע קריאות עידוד ולבסוף הולך, כאילו מתוך הכרח. ״אַיי'ם אוֹן אֶ קוֹל,״ היה מצביע על האוזנייה. לא הייתה לו שום שיחה, וגם אם כן, למי אכפת. ״סוֹרי אבּאוּט דאט״, היה אדי אומר לחברים שלו. ״נוֹ ווֹריז״, היו עונים וחוזרים למשחק.
עברי לא היה כמו החברים של אדי. הוא לא היה כמו שום דבר של אדי. אדי מעולם לא ביקר בישראל, השחקן לא ביקר בה מאז חזר איתו ללוס אנג׳לס. מייד לאחר שנולד. המקום מת מבחינתו. על השפה העברית לא ויתר, משום מה, ולא הסכים לענות לאדי באנגלית. מאילנה דרש מיומה הראשון בתפקיד לדבר עם הילד רק בעברית ולשיר לו בכל הזדמנות שירי ילדים ישראליים. אילנה חיה באמריקה מסוף שנות השמונים ושרה יפה את השירים הישנים שגדלה עליהם בקיבוץ. הקול שלה היה חם ומחוספס, כמו בייגל שקופץ מטוסטר, אבל בייגל עם גבינת שמנת ולקס זה לא מאכל ישראלי אלא יהודי־אמריקאי, ולא משנה כמה משתדלים, כשמעבירים משהו הלוך ושוב מעל אוקיינוס, דבֵק בו ג׳טלג. ישראל של אדי הייתה סתורה ומבולבלת. מדי פעם השחקן הושיב אותו מול תוכניות מהטלוויזיה של פעם ביוטיוב, ״רגע עם דודלי״, ״פרפר נחמד״, הן היו איטיות ומשעממות נורא ורק גרמו להם לריב.
פרט לאילנה ולשחקן, אדי לא פגש יותר מדי ישראלים בחייו. פעם התארח בביתם לכמה ימים במאי תיאטרון ישראלי צעיר. הוא התלונן על אל־איי, לא הבין איפה היא נמצאת בעצם ומה עושים בה, ולא הפסיק לדבר על ניו יורק, שם התחיל הטיול שלו ובה הכול מסודר שתי וערב, יש סאבּוֵויי מצוין, ומרוב אטרקציות נופלים בסוף כל יום שדודים מהרגליים. החבר מישראל לא גילה עניין מיוחד באדי, אבל קנה לו בניו יורק חולצה של המחזמר ״מלך האריות״. החולצה עוד שכבה בארון של אדי, למרות שהייתה קטנה ממידותיו. לא בגלל החבר של השחקן הוא שמר אותה. עוד בערב הביקור נתן את החולצה לאילנה, שתמסור אותה למאיה, ומאיה חצתה את פניו של המלך סימבה בכתובת רִקמה אדומה כדם: ״God save the queen״. אדי לא הבין בדיוק את הבדיחה, האם זו בדיחה בכלל? וברווח הזה ביניהם, הקבוע, גרה האהבה.
הרומן "העולם הבא" ראה אור בהוצאת כתר ספרים