למי שזוכר או רוצה להיזכר בחיה הררית: השחקנית הישראלית הראשונה שכבשה את הוליווד ("בן חור"), הרבה לפני שגל גדות הייתה ניצוץ בעיני הוריה, הייתה במקרה דודתה של תמר טסלר, שבילתה חופשות קסומות באחוזתה האנגלית ומשלבת זיכרונות ובדיון ב"החיים הנפלאים של דודה מונה" (התחנה, 190 עמ'). אז דודה חיה הופכת לדודה מונה, אבל ההוד וההדר, של מלכה שמעולם לא ויתרה על כתרה, נשארים כמו במקור. טעימה: “היא מוקפת בחברות שאספה לאורך חייה, מחזאיות עטורות פרסים, שחקניות מפורסמות, אומניות וסופרת אחת בעלת שם עולמי עם תואר אצולה שהוענק לה ישר מהמלכה. נבחרת החלומות של הנשים המבוגרות. אמרתי למונה שהפחד הכי גדול שלי הוא שכשאהיה בגילן לא יהיו לי הישגים לזקוף לזכותי. ודאי אהיה גם ענייה מרודה בלי פנסיה או הכנסה חודשית".
למי שמחפש אתגרים נומרולוגיים: “שנה שבע" (מיכל קרייטלר, התחנה, 212 עמ') הוא רומן סוחף שנקרא בלגימה אחת, ובמרכזו דרמה משפחתית שכמעט לא תיאמן ובכל זאת, רק המציאות עצמה יכולה לכתוב אותה. כלומר, סיפור גדול מהחיים לכאורה, אבל למעשה בגודל החיים בדיוק. והכל דרך פריזמה מקורית של נומרולוגיה. טעימה (ציטוט של דמות שעברית אינה שפת אמה): “אצלנו בנומרולוגיה, כל אחד מקבל אתגר. אתגר זה... קושי, בעיה שצריך לפתור. יש אנשים שאתגר שלהם זה להיות עצמאיים, להתמודד עם דברים לבד. יש אנשים שאתגר שלהם זה להעז ולא לפחד. יש אנשים שאתגר שלהם זה לטפל במישהו אחר. כל אחד יש לו אתגר. וכל אחד מקבל הזדמנות לפתור אתגר שלו. אבל אם לא התמודדת כמו שצריך עם אתגר שלך, תקבלי אותו שוב, במחזור הבא של תשע שנים. ושוב. ושוב. עד שתפתרי אתגר שלך".
למי שיתגעגע לחירייה בחג: “קברט חירייה" (עירית דנקנר־קאופמן, כנרת זמורה, 176 עמ') הוא שם קצת יותר ספציפי נאמר מ"קרקס פלשתינה" או “מופע טוטאל", אבל הסימבוליזם די שקוף. המדינה בזבל, הדיסטופיה משתוללת, וחבורה עליזה (לא באמת) מתכנסת במחסן קירור לבשר שהפך לאולם אירועים לעת מצוא. סוודר לא יעזור. טעימה: “תשומת לב, צומי וחמלה. בקיצור, הרעיון הבסיסי הוא איך אנחנו ממנפים מצוקה וצער ליתרון כלכלי. וזה העולם החדש - לכל רגש יש מחיר, תפוקה ועלות. זה שם המשחק ותזכרו את זה טוב טוב".
למי שמחפש נובלות ישראליות עכשוויות: “קירות" של רועי סלמן (פרדס, 150 עמ') הוא בחירה יפה. המון כישרון, מקוריות, רעננות ולא מעט כאב, אבל יותר מקורטוב של אופטימיות. טעימה: “אנשים נשברים משתיקות; המבוכה מבלבלת אותם. אבל לא אותה. היא רגילה לשתיקות ארוכות מהמקצוע שלה, ומאלו שהיו בינה לבין נתי, אחרי שהתעקשה שלא ישתף אותה בשום דבר שקשור למוטי. מבחינתה אין מוטי בעולם. חוץ מהירקן מהרחוב המקביל, שדאג לספר לכולם שקוראים לו מוטי על שם מרדכי היהודי. אבל גם לו היא השמיטה את השם, וקראה לו פשוט ירקן".
למי שחפץ לגלות מחדש את אחד הסופרים הכי מעניינים שלנו: “הגלויה האחרונה של רוסיטה ל'אמור" (נהר, 160 עמ'), אוסף נהדר של סיפורים קצרים וקצרצרים מאת ראובן מירן הוותיק, המעוטר בין היתר בתואר אבירות מטעם ממשלת צרפת (“אביר במסדר הדקלים האקדמי") ובפרס אוסטנה האיטלקי (אין נביא בעירו?), מקיף יותר מ־20 שנות יצירה - רטרוספקטיבה, אם תרצו - ומציע הנאת קריאה חריפה. טעימה: “בכל מקום שאני נכנס אליו אני תמיד מחפש את הפינה הכי רחוקה מן הכניסה. אם היא תפוסה, אני עוזב. על פינות אני לא מוכן להתפשר. זה לא התחיל היום. כבר בבית הספר, כשהמורה שלח אותי בפעם הראשונה לעמוד בפינה, הבנתי אילו יתרונות טמונים בפינות: להימצא בנקודה שהיא רק שלי ושבה אין מקום לאיש מלבדי, להיות מוגן לא על ידי קיר אחד אלא שניים, לראות את כל התמונה בלי להיות חלק ממנה ולהיחשף לה; להיות בתוך המסגרת ומחוצה לה, להרגיש רצוי ודחוי, נחשק ונדחה".
למי שרוצה להתעטף בשמיכת טלאים מנחמת: “שמיכת טלאים", הרומן הגרפי של קרייג תומפסון (תרגום: מאיה בקר, יוקה ספרים, 582 עמ'), שלפני 20 שנה שינה את פני הז'אנר כולו וכעת רואה אור לראשונה בעברית, הוא סיפור התבגרות רחב יריעה ומועך לב, מפעים ביופיו וכביר בעוצמתו. לא נוכל להציע טעימה בפורמט הזה, ורק נשלח אתכם לצלול לתוך העולם המאויר שאין שני לו ושלא תשכחו במהרה.
למי שפנטז איך זה להיות אחד האנשים האלה שנופשים בריזורטים של “הלוטוס הלבן": רומן הביכורים המלבב של דורית חכים קרמר, "הכיוון: מערב" (כתר, 344 עמ'), עשוי להציע תשובה מסוימת, ולבטח הצצה נדיבה לעולמם המופלא, המורכב והדי בלתי נתפס של הייטקיסטים שעשו את האקזיט של החיים. חכים קרמר, קולנוענית ועיתונאית לשעבר, מתגלה כסופרת מצוינת, והרומן שלה הוא לא פחות מממכר (והולך מושלם עם שוקולד למריחה על מצה נרצעת). טעימה: “'נעמי מעדיפה את וילה לוריין כי היא יותר קרובה לאזור הציבורי, שם נמצאים הספא והחמאם ומסעדת המישלן שלנו', מבארת לי אלאונורה בסבלנות. ‘אבל השאטו זו וילה מיוחדת בגלל שהיא מבודדת, יחידה בין כרמים עם שירות של באטלר, ג'קוזי במרפסת של חדר השינה, וכמובן, בריכת שחייה פרטית. ברגע שאת מאשרת לי אני נועלת אותה במחשב והיא שלך'".
למי שלא יכול לחכות עד שיתברר מי מת בסוף העונה של “הלוטוס הלבן": מי רצח את גליה סוצקי היפה, שהייתה חברה בקיבוץ עירוני בלב גבעתיים? פקד סיגל שמש־לוין, הגיבורה הכובשת שבראה אילה בן פורת בספרה הקודם, “האישה שלא הייתה", חוזרת ב"כוונות טובות" (שכולנו יודעים לאן הן מובילות), מותחן משובח שיבטיח רוב אקשן בין נטפליקס לכרפס (כתר, 323 עמ'). טעימה: “אבל בתוך הכביסה שהייתה על הרצפה יש גרב שהיא לא שלנו. היא של מישהו אחר. תמצאו של מי הגרב הזאת ותדעו מי רצח אותה".
למי שמעוניין לבלות עם חכמים שיש להם תשובה (כמעט) לכל שאלה: ובחכמים הכוונה לחכם מכולם. “יפה נורא" (יאיר גרבוז, יצירה עברית, 357 עמ') הוא מעיין מתגבר (ויפה נורא) של החוכמה הגרבוזית הבלתי ניתנת לחיקוי, שהיא עולם ומלואו של ידע, הומור, סקרנות, אהבת אומנות ואהבת אדם (טוב, נו, עד גבול מסוים). עונג חגיגי מאין כמוהו. טעימה: “לאחרונה נכדתי בת השבע ציירה ציור קטן שעורר את התפעלותי, קנאתי וגאוותי. לא מצאתי שום סיבה בעולם לא להעתיקו, כי המביא דברים בשם נכדתו מביא עוד ציור לעולם וגאווה למשפחה. נכדתי שנולדה עם תודעת צדק התרעמה על ההעתקה, שהיא כמובן סוג של נטילת חלק מתהילתה. אלא שלקיחה היא הבסיס של יצירתי".
למי שחייב לדעת למה לא בוכים על חלב שנשפך: “למה לא בוכים על חלב שנשפך" (אריה שטרן, מטר, 250 עמ') יסגור לכם באותה הזדמנות את הפינה עם שאלות שתמיד רציתם לשאול (נניח) ולא היה לכם את מי, כמו: מיהו הנחתום ומדוע הוא מעיד על עיסתו? למה המשיח רוכב דווקא על חמור? איזו עצה נתן אחיתופל שרודפת אותו עד היום? ומי לעזאזל כתב את הכתובת שהייתה על הקיר? טעימה: “הביטוי ‘לא בוכים על חלב שנשפך' מופיע לראשונה באוסף פתגמים הולנדיים משנת 1559, אבל שורשיו קדומים יותר. אחד המקורות לביטוי זה הוא המנהג להעניק מתנות לפיות במקדש. אם לא ידעתם, חלב הוא המשקה המועדף על הפיות, ולכן המאמינים היו מביאים להן חלב. אם במקרה החלב היה נשפך, לא הייתה סיבה לבכות עליו, כי הפיות ייהנו ממנו... אזכור נוסף לביטוי זה מופיע בתקופת השפל הגדול בתחילת שנות העשרים בארצות הברית, כאשר החקלאים נדרשו להשמיד עודפי חלב כדי לתמוך ברמת המחיר שלו".
למי שאוהב את החג שלו במדים מאובקים: “אימפריית החול" הוא קובץ סיפורים רגיש ומרשים של העיתונאי יונתן אנגלנדר (כנרת זמורה, 175 עמ'). כל הסיפורים מתרחשים בקיץ אחד בבסיס הטירונות זיקים, וכולם אפקטיביים וצורבים; במסטינג הזה יש פחות חרוסת ממרור. טעימה: “ערן בחור נחמד, מלא רצון טוב, אבל לא מבין. רק ירד מהאוטובוס וכבר אימץ את זיקים כבית, את הטירונים כמשפחה. אם היו לו חיים לפני, הם נמחקו כשעבר את הש"ג. בנאמנותו הכלבית לצבא, בהתמסרותו לזהותו החדשה כחייל, ערן חשב שהזוהמה של זיקים מחשלת ושאפשר לשטוף אותה מעצמך בסוף היום, אבל אוהד ידע את האמת: אין מים ולא סבון ולא מברשת שיוכלו להוריד את הטינופת שתדבק בו פה אם לא ייזהר".
למי שאמיץ דיו כדי לחוות את פינלנד הלא תיירותית דרך עיני פליטות מאוקראינה הקורסת: “גינת הכלבים" (סופי אוקסנן, תרגום: רות שפירא, עם עובד, 374 עמ') הוא מותחן פסיכולוגי מטריד ועוכר שלווה, על הצד האפל של תעשיית הפוריות הבינלאומית, כשהשחיתות במזרח מזינה את תאוות הבצע במערב. טעימה: “הגנבים לא הטרידו אותי. איוואן ימצא אותם ויוודא שיבינו שהם פגעו באנשים הלא נכונים, וחיסלו את הכלב של האנשים הלא נכונים. אבל זה לא יחזיר את הקומפוט. זכרתי באיזו אהבה בוריס בדק את התרמילים המתכהים והולכים של הפרגים, כמה טוב הוא טיפל בהם ובמטבח שלו. השודדים זכו בחומר הכי טוב במחוז. לנו לא נשאר כלום".
למי שאוהב את הרומנטיקה שלו חיה וגם מתה: “הרומנטיקנים המתים" (אשלי פוסטון, תרגום: יסמין קליין, הוצאת לב אדום, 336 עמ'), רב־מכר כיפי שהעיבוד הקולנועי שלו כבר בפנים, שואל שאלה פשוטה למדי אבל מהותית: האם האהבה מתה כשהאדם מת? ובייחוד אם הוא אדם חתיך. דילמה. טעימה: “ואני חשבתי שאהבה היא שקר. אהבה היא לסבול מישהו חמישים שנה כדי שיהיה מי שיקבור אותך כשתמותי. מי כמוני יודעת, המשפחה שלי הייתה בעסקי הקבורה. אמרתי את זה לטבתה, והיא אמרה שאני וולגרית. אני אמרתי שאני מציאותית".
למי שמחפש שירה שרירית ולא מתפשרת: שילה ויינברג, אקטיביסטית ולוחמת צדק, חופש ושלום, אישה טרנסית ומעל הכל משוררת נפלאה, מתייחסת ב"כעת" (ספרי עיתון 77, 90 עמ', עורך: אלי הירש) לימים הנוראים האלה ממש (יותר “כעת" מזה אין) ולנספחיהם הנפשיים. שירים על חורבן ואובדן אבל גם על רוח האדם שאולי תנצח בסוף.
התרעות פיקוד העורף