"אלו שעזבו": רומן בלתי נשכח על צעירים שבורים במדינה שהתרסקה

הם אולי לא חסמבה ולא החמישייה הסודית, ובכל זאת יש להם סודות, ובראש הגדוד אפילו צועד סוג של ירון זהבי: נדב אלבק - טיפוס של מנהיג, כריזמטי, אגוצנטרי (יהיו שיאמרו בקיצור: דוש) וקצת יותר מסובך ומסוכסך עם עצמו ממפקד החסמבאים. מישהי זוכרת שבנעוריהם הוא נראה לה כמו “הדבר הכי מדהים שהתהלך על פני האדמה". את החבורה עצמה, בגלגולה הנוכחי, מכנה אלבק “מעגל השבורים הרשמי של צמרות".

צמרות הוא יישוב השוכן בראש גבעה המשקיפה אל עמק יזרעאל, בדומה לטבעון, שבה גדל אור סיגולי, שזה ספרו השני, אחרי “מה שכבר ארוז" העדין והמרשים. צמרות, למי שפחות בקיא ביישובי ארצנו, הוא מקום פיקטיבי, כמו קאסל רוק, העיירה הפסטורלית שכוחת האל שבה מתרחשים כמה מספריו של סטיבן קינג, ובעיקר “אני והחבר'ה", שרוחו מרחפת בבירור מעל “אלו שעזבו". החבורה של קינג מורכבת מבני 12 שיוצאים למסע חיפוש אחר גופה של ילד בן גילם, שהוא כמובן מין טקס חניכה והתבגרות מואצת בחבילה אחת.

השבורים של סיגולי, שלפחות אחד מהם - כרם פרקש - מרוסק גם פיזית, בעקבות תאונה חשודה בעבר ששייכת לקטגוריית הסודות (והשמועות וסיפורי הבדים והפולקלור המקומי שפרחו מאז ביישוב, כולל שריפה נספחת שהייתה או לא הייתה, ואם לא הייתה, אולי עוד תהיה), הם בני 38 פלוס־מינוס (“אלו הדקות האחרונות שלי במשחק", מעיד אחד מהם על סיכוייו בשוק ההיכרויות). סיגולי מקרין פלשבקים מנעוריהם, שמתגלגלים כמו בסיפור מתח לקראת פיצוח תעלומה שלא כולם מעוניינים לפצח. גם כאן יש, בלי להיכנס ליותר מדי קלקלנים, אם לא גופה ממשית, לפחות חשש לכזו, באדיבות “אחיזת השטן", מקטע כביש מעורר אימה, ובחסות הסודות והזיכרונות ורגשי האשמה שיכולים להרוג

וגם כאן המסע האמיתי הוא פנימה ולא החוצה. החבר'ה חזרו ליישוב עם הזנב בין הרגליים, אל בתי הוריהם (החיים והמתים), אחרי שהקיום בג'ונגל האורבני, או בעולם האמיתי, אם תרצו, רמס אותם ברגל גסה, ולא רק בגלל יוקר המחיה וקריסת מעמד הביניים. הם חוזרים אל הרחם, שלא בטוח כלל שהוא רוצה בהם. אלו שעזבו הם כעת אלו שחזרו. חוץ מכרם, שמעולם לא עזב. כולם איבדו את דרכם במדינה שמצידה איבדה את דרכה שלה, ואולי כבר עזבה אותם מזמן, הרבה לפני שחשבו לעזוב אותה.

עוד בשבורים יאיר טבת, שכתב ספר אחד שהצליח, אבל גילה בדרך הקשה ש"במדינה שבה לשלושים אחוז מהאוכלוסיה אין משכורת קבועה, לסופר צעיר ומבטיח אין שום משמעות", ונעצר כדי “למנות את חלליו", כהגדרת מורה נערץ משכבר הימים. הוא משקר שהגיע רק לתקופה קצרה, כדי לכתוב ספר נוסף, וגם האחרים (בחור חובב ג'וינטים בשם איירנהרט, שאיש אינו זוכר את שמו הפרטי, ויעל הצעירה מהם בשנה, שרק היא ונדב הקימו משפחה בינתיים, כל אחד לחוד) מתקשים להודות בתבוסה שבעצם החזרה לצמרות, שהיא חזרה לאחור, אם לא היתקעות של ממש במקום.

צמרות הוא המקום שיאיר למשל ברח ממנו כי בו “הכי שנא את עצמו". הריח הראשון שמכה בו הוא זה של אותו מרכך הכביסה שאמו משתמשת בו מאז שנות ה־80, ואז מגיעים כל הריחות האחרים שלא התגעגע אליהם בשום שלב, אבל ככל שהוא משתדל, למשל בפשיטה על כל מלאי האלכוהול בבית, לא עולה בידו לסגור את צמרות בחוץ. “זה היה קרב אבוד מראש. האוויר עצמו היה מלא בחלקיקים שנספגו בגופו ובנפשו כשגדל פה, אור השמש היה אותו אור שצבע את היום בגוונים שעיצבו את ראייתו בשנים שבהן גילה את העולם בראשונה, וכל חלק ביום החזיר אותו אחורה".

יעל מאשימה את יאיר, שבנעוריו הסתתר עמוק בארון, ב"התקרבנות עצמית על מה שהיה בתיכון", אבל כל החברים נתלים איכשהו בעבר בניסיון להבין מה השתבש בהווה, או להאשים את כל מה שאפשר חוץ מעצמם. חלקם פשוט מסרבים או פוחדים להתבגר, או לא יודעים איך לעשות את זה, ונסוגים למשחקים, “שיגועים" ודפוסים של פעם, כאילו הם עדיין ילדים פושטקים דפוקים. ואז סיגולי מציב מולם ולעומתם דמות בלתי נשכחת של נער בן 16 בשם רפאל, שרואה בילדים המזדקנים האלה תמרור אזהרה לעתידו שלו. רפאל מקסים בדרכו המקריפה, הוא מפותח מדי לגילו, רגשית ואינטלקטואלית, לא מוצא שפה משותפת עם בני גילו, והרצון להיכנס לעולם המבוגרים בוער בו לצד איזו תשוקת נקמה זדונית בכל מי שזז, פחות או יותר. הוא זורע הרס וסכנה גם כשהוא חף ממניעים זרים, הוא פצצה בריונית מתקתקת של רשעות רעילה, והוא ההוכחה המהלכת - והמפחידה - לכך שימי התום של הגיבורים חלפו מזמן, ושיהיה בהצלחה לילדים שלהם, בעולם שכולו רפאלים חדשים. ושאף אחד לא יתפלא אם בעתיד הלא רחוק ימצא את רפאל ובני מינו בראש המשרד לביטחון לאומי או משהו דומה.

בספר שנעלם שלא בצדק מתחת לרדאר אבל ראוי לכל פרס שעדיין מחלקים כאן לספרים, סיגולי מעצב עולם ישראלי מאוד וחבורה שיכולה כנראה להתקיים רק במקום הזה, וייתכן שהוא יוצר רקוויאם לחלום הישראלי כולו, בהשאלה משם סרטו של דארן ארונופסקי. הבמאי, אגב, זוכה למחווה קטנה, עם אזכורם של שאול ורותי ארונופסקי, שמנהלים חנות אלקטרוניקה במרכז המסחרי.

סיגולי עושה זאת ברגישות עצומה, בדייקנות פסיכולוגית ובתנופה שאפתנית מעוררת התפעלות, תוך שהוא שוזר בטבעיות את האפלה נוסח “טווין פיקס" של דיוויד לינץ' באור השמש האכזר של הלבנט, וכתיבתו מסגירה - בקטע טוב - את שורשיו כקולנוען, כמבקר סרטים וכמנהל האומנותי של פסטיבל הקולנוע בירושלים. אפשר למצוא פה אפילו הדהודים של סרטי אימה מהעת האחרונה, כמו “שעת הנעלמים", כשסיגולי מביא עוד אגדה מקומית על מורה שהתאיידה לפתע מהשטח כלא הייתה. יש דברים שיכולים לקרות רק בפרברים הכי ירוקים, כמו שלמדנו מחשיפה של עשורים להוליווד. אבל הסיפור של סיגולי לא מאבד לרגע את העומק האנושי שלו, ודוהר קדימה לעבר טרגדיה בלתי נמנעת בלי לרדת מהפסים ולהיסחף לטרלול, וגם בלי לקפח את ההומור.

התוצאה עוצרת נשימה ביופיה המכאיב. תסתכלו עליהם ותראו אותנו. ואפילו לא ידענו שאנחנו כאלה.