"איך נרפאתי מפרקינסון": על חוש ההומור המוזר של אלוהים

להגיד "כך נרפאתי מפרקינסון" זה בערך כמו להודיע "כך הבאתי שלום עולמי בר קיימא". מלכות יופי יכולות לשאוף לזה, אבל איש לא יכול להשיג את זה. עדיין לא. לעולם לא? ופרקינסון, נכון לעכשיו, היא מחלה חשוכת מרפא, שרק הולכת ומחמירה, הולכת (וצולעת – "בימים שההליכה שלי תקועה במיוחד ואני זז כמו מקל כביסה, גם כלבים ברחוב מתעצבנים ונובחים עליי", כותב זאב שצקי) ומחריפה, כשהיעד ידוע לכל, אבל הדרך משתנה קמעה מחולה לחולה ("הפרקינסון יכתיב לי איך ייראה הנוף בדרך שלי"), ובשום מקרה אינה נעימה או מומלצת.

בספרו הדקיק, מעורר ההשראה ו"נטול האשליות", כהגדרתו, מתאר שצקי – עורך דין לענייני עבודה, ולשעבר שחקן ומורה נערץ למשחק, שבנעוריו גם הגיש בחן יוצא דופן תוכנית טלוויזיה למתבגרים – את החיים לצד המחלה, המעידה לדבריו על חוש ההומור של אלוהים. "זו באמת מחלה מצחיקה בטירוף. זו מחלה מגוחכת (...) לקחת אדם ולנער אותו כמו בובה על חוט. פה יותר מדי ופה פחות מדי. להפוך לו את הפרצוף למסכה. לשחק איתו עמודו (שלי: מכירים את המשחק הזה, נכון?) ולהקפיא אותו במקום. הכל נקי, בלי פצעים, בלי מוגלה, בלי גידולים. מכופפים אותך לאט לאט עד שאתה מפסיק לזוז, גם אם אתה לא רוצה, גם במקום לישון בלילה. כמו מחול מגוחך. מחול מוות".

שצקי סיפר פעם בראיון שהוא שונא מופעי וידויים "של ההוא שעבר תאונת דרכים או סובל מניוון שרירים. ראבק, בחייך, תניח לי. זה תמיד היה נראה לי כמו הגידם בצומת שחושף את הפצע. אני חושב שנמנעתי מזה ככל שיכולתי. זו מחלה מוזרה שמעוותת את הגוף ולא יודעים עליה כלום — ומה שלא ידוע, מפחיד. זה נתפס כמחלה של זקנים". מה שמרומם את ספרו ומבדיל אותו מאחרים בז'אנר הנוראי הזה הוא כמובן הגישה של הומור בריא בגוף חולה. הקלישאה העבשה שהומור הוא נשק מעולם לא צלצלה מדויק יותר כמו במקרה הזה. וההומור של שצקי הוא נשק-על, שיכול להשמיד כל רתיעה ואימה וכל מחשבה שלילית. לו רק היה יכול למגר את המחלה עצמה.

שצקי היה רחוק מזקנה כשהפרקינסון התדפק על דלתו, לפני יותר מעשור. הוא היה בן 49 ליתר דיוק. "אני יודע מה אנשים באמת רוצים לדעת כשאני מדבר על זה. הם רוצים לדעת איך זה התחיל. זו דרכם המנומסת לבדוק לעצמם אם גם להם יש. אז זה התחיל אצלי בכאב בכתף, שנבע מחוסר תנועה של השכמה. היד לא היטלטלה בהליכה. ואז התחלתי להרגיש בזרוע השמאלית פעימות עדינות נעימות, כאילו הקרוקודיל מפיטר פן שבלע שעון מתקתק שוחה לו שם מתחת לעור".

הקרוקודיל היה הפרקינסון, ושצקי אפילו נדרש לשלם 10 אלפים שקל כדי לעבור בדיקה שתוכיח את זה בוודאות. מחיר התהילה, מה שנקרא. בתוך המסע הבלתי נמנע בין תחנות האבל, ההכחשה ("מתברר שזו לא תגובה יוצאת דופן להטמין את הראש בחול, ואפילו בבוץ") ולבסוף ההשלמה עם הבשורה שמפניה אי אפשר לברוח, ובוודאי לא מהר, שצקי נפל (מטאפורית וגם פיזית לגמרי) וקם שוב ושוב, והיצירתיות שלו התעוררה בדרכים מעוררות השתאות. בין היתר העלה הצגת יחיד על אדם בגילו, מורה חולה פרקינסון שבוגד באשתו עם מאהבת. אחר כך הוא בוגד במאהבת עם מאהבות מזדמנות. הן כולן עוזבות אותו. הוא נשאר לבד עם הפרקינסון. הוא הולך ומחפש איזו אמת דרך שירי קיטש בספרדית עד שהוא מבין שהשירים רימו אותו, כמו הכוכבים הרמאים ב"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק ("היה חלום אך גם הוא עבר/עתה אין לי כלום בעולם/אין לי דבר"), אבל הוא לא מרמה את עצמו. הספר עצמו מבוסס על הצגת יחיד נוספת, שנקראה "בלי רוורס" (כי לחלות בפרקינסון לדבריו זה כמו לנסוע במכונית בלי רוורס. "נשמע כמו שיר של שלמה ארצי, אבל ככה זה"). הוא גם הציג תערוכת ציורים, ומסביר ש"הדופמין שחולי פרקינסון מקבלים ידוע במחקר כמעודד יצירתיות וכמשחרר דחפים ומעצורים". שורש המחלה הוא מחסור של דופמין במוח, וכדורי הדופמין שניתנים לחולים הם "ווחאד סם", כפי שאמר שצקי בראיון. "זה כמו תבלין. רוטב ברביקיו כזה".

יש זריקות שמאפשרות שעתיים של הפוגה מהסימפטומים, אבל הפרקינסון תמיד נוכח, והוא לא הולך לשום מקום. בלי פתיחות אין תקווה. ובלי תקווה אין חיים. השחקן מייקל ג'יי פוקס עשה קריירה מפוארת עם הפרקינסון שלו; אפריל היה חודש המודעות לפרקינסון, וג'יי פוקס הוא שגריר המחלה המפורסם ביותר בעולם כרגע (לפניו היה מוחמד עלי, ואילו רובין וויליאמס אובחן רק אחרי ששם קץ לחייו). אצלנו היה השחקן והקומיקאי – אפרופו חוש ההומור של אלוהים – יעקב כהן, שהספיק לדבר בגילוי לב על המחלה לפני מותו בטרם עת. שצקי נושא את הלפיד העגום בכישרון רב וחוכמת לב מרשימה. בקריצה הוא משתף שהוא גם משתמש במחלה לצרכיו ככל האפשר. השופטים שבפניהם הוא ניצב מגלים יותר אמפתיה, ואף מאפשרים לו לטעון בישיבה. "חבר קרא את מה שכתבתי ואמר שזה יכול לעזור לאנשים במצבי. אני לא בטוח. אולי". החבר צדק.

אבל כאמור, לשצקי אין אשליות. בתחילה הוא ביקש לייצר בכוח טלטלות בחייו, שהתהפכו על ראשם בן רגע. "בהחלט חשתי שהתגנב לתוך גופי וחיי זרע של פורענות וכי אי אפשר להמשיך כרגיל". הוא קיבל השראה משירו של דילן תומס, "אל תפסע מעדנות לתוך הלילה הטוב הזה", ומסביר: "זהו שיר שכתב לאביו הגוסס, ובו הוא מעודד אותו להיאבק ולזעום גם בעת התמעטות האור, בזקנה ובחולי. אחר כך הבנתי שחרדת המוות מביאה איתה צורך גדול לעשות משהו, ובכלל זה מהפכות ובלגן. רושם לעצמי לזכור: בפרקינסון יחס אמפתי וחומל הוא מרכיב יסודי ברווחת החולה ובצמיחתו, ובראש ובראשונה כדאי שכזה יהיה יחס החולה לעצמו".

הוא מספר על המשוררת היפנית שיבטה טויו ("הבוקר בא תמיד"), שהתפרסמה בגיל 98, בעודה חיה בגפה ב"בית זקנים" במצב סיעודי. "היא כותבת שירים קצרים ומלאי חיים על הרגעים הקטנים של אושר ויופי שהיא חווה בעולמה המצומצם. היא מזכירה שגם בו אפשר למצוא יופי וליצור יופי", כותב שצקי ועושה אותו דבר בדיוק בספרו. אחרי הקרוקודיל (שלא היה) מתחת לעור, הוא מיישיר מבט אל הפיל שבחדר. "ומה עם הפרקינסון יחשוב אחרת? וכבר אמרתי שאני לא מתווכח סתם עם חזקים ממני. קיימת החלופה השווייצרית". הוא מתכוון לארגון המתות החסד, עם "טיסות הלוך כנוסע וחזור כמטען".

החיים הם לא שיר של ביאליק או תומס או ארצי או טויו. ובכל זאת הפיוט בא מעצמו. ראו כמה יפה שצקי מסכם הכל. "ברגע זה החיים נראים כמו עיר מוארת בלילה, כשמביטים בה מספינה בים. גם אם עוד מעט יכבו את האורות, הכוכבים עדיין ינצנצו. כשאין אפשרות לשנות את הנסיבות  המגבילות – נותר רק להשתנות בעצמך".

ובמילים אחרות, ברוח הספר: לחיי החיים!